מדינה בלי גבולות

מדינה בלי גבולות

בני אדם בלי זכויות

 

נסו לצייר את גבולות מדינת ישראל. איך נראה הציור שלכם?

 

האמת, מאז יוני 1967 נהיה יותר ויותר קשה לצייר את גבולות המדינה. המדיניות כלפי השטחים היא פקעת ענקית של סתירות ושל הסתרות.

 

 

בחסות טשטוש הגבולות, סיפוח/כיבוש, שם/כאן, שלנו/שלכם, נכנסנו/יצאנו, סובלים הפלסטינים מהפרות זכויות אדם בלתי נסבלות כבר 50 שנה.

 

לקריאת המבוא לחצו על החץ הירוק.

להמשך קריאה... לסגירה

נסו לצייר את גבולות מדינת ישראל. איך נראה הציור שלכם?

האמת, מאז יוני 1967 נהיה יותר ויותר קשה לצייר את גבולות המדינה. המדיניות כלפי השטחים היא פקעת ענקית של סתירות ושל הסתרות. הפוליטיקאים מצהירים "אריאל היא ישראל", אבל יש מפקד צבאי ששולט בשטח שבו נמצאת אריאל. הסטיקרים הכריזו "דין נצרים כדין תל אביב", והנה נצרים פונתה, ויחד עם זאת, שליטה ישראלית ברצועת עזה לא נעלמה. שמענו ש-"יש"ע זה כאן", אבל מרבית בני האדם המתגוררים "שם" אינם אזרחים של המדינה "כאן". ומי שנוסעת ברחובות "ירושלים המאוחדת" יודעת היטב מתי היא בצדה האחד, המערבי, ומתי בצדה השני, המזרחי.

הסתכלו על תמונת המציאות, על הציור שציירנו, וחפשו את הגבולות. זה נראה לכם הגיוני? בחסות טשטוש הגבולות, סיפוח/כיבוש, שם/כאן, שלנו/שלכם, נכנסנו/יצאנו, סובלים הפלסטינים מהפרות זכויות אדם בלתי נסבלות כבר 50 שנה.

כמה סבל נוסף ייגרם למיליוני בני אדם עד שנבין שמדינה בלי גבולות = אנשים בלי זכויות?

איך נוצרה פה מדינה בלי גבולות?
01

איך נוצרה פה מדינה בלי גבולות?

ההתנחלויות, רצועת עזה, שטחי איי, בי וסי, מרחב התפר, בקעת הירדן, חברון המחולקת, ירושלים המסופחת וזו שמעבר לחומה – בכולן מתקיימות היום צורות שליטה ומערכות חוק שונות.

 

 

 

השטחים הכבושים השתנו לבלי הכר בחמישים שנה, תוך טשטוש גבולות מדינת ישראל והמשטר שלה.

 

להרחבה לחצו על החץ הירוק.

להמשך קריאה... לסגירה

מאז יוני 1967, משך חמישה עשורים, פוצלו השטחים הכבושים ליחידות שמתקיימות בהן שיטות משטר ואופני שליטה שונים:

ירושלים המזרחית סופחה רשמית על ידי ישראל שבועות מספר לאחר המלחמה. הסיפוח נעשה תוך הפרת הדין הבינלאומי, והביא לעמימות מתמשכת ביחס לשטח ולמעמד התושבים הפלסטינים, המהווים כיום כמעט 40% מתושבי ירושלים.

מבחינה רשמית תושבי ירושלים המזרחית הם תושבי קבע המתגוררים בתוך גבולות מדינת ישראל. אולם הם אינם אזרחי המדינה ואינם זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת. על אף שהחוק הישראלי הוחל במזרח העיר, הרי שבפועל המדיניות שהתגבשה כלפי התושבים באה לידי ביטוי בהזנחה קשה, בדיכוי ובהתעמרות, ובהפרת החוק הישראלי המבטיח להם זכויות יסוד מתוקף הסיפוח.

משטר צבאי הוטל על שאר השטחים שנכבשו ביוני 1967. הממשלה סירבה להצהיר שמדובר בשטחים כבושים כפי שאלו מוגדרים על ידי הדין הבינלאומי ("דיני הכיבוש"). יחד עם זאת, ישראל התחייבה שהצבא יפעל בשטחים בהתאם להוראות ההומניטריות החלות על שטח כבוש. בהתאם לכך, המפקד הצבאי הוא הריבון בשטח, האחראי על הסדר הציבורי ועל הביטחון. הוא משמש "נאמן" של האוכלוסיה המקומית, שתושביה נחשבים "תושבים מוגנים", והוא אחראי לדאוג להם ולרווחתם. הכיבוש הצבאי הוא מצב זמני, והדין קובע הגבלות שנועדו להבטיח שלא יתבצעו בשטח שינויים מרחיקי לכת.

אולם שאיפות הסיפוח של השטחים יצרו מציאות אחרת לגמרי. ריבון זמני? נאמן של האוכלוסיה המוגנת? לא ממש. הצבא נדרש לממש את מדיניות הממשלה תוך הפרה בוטה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, שמסדיר את שליטת הצבא בשטחים ומהווה את מקור סמכותו.

על ידי הקמת ההתנחלויות – תוך הפרת הדין הבינלאומי – נוצרו "איים ישראלים" בתוך השטח הכבוש. אלה חוברו לישראל באמצעות רשת כבישים ותחבורה נפרדת. צעדים אלו, שהלכו והתגברו, טשטשו את ההפרדה בין ישראל הריבונית לשטחים הכבושים.

יצירת שתי מערכות חוק נפרדות לישראלים ולפלסטינים המתגוררים בשטחים איפשרה מהלכים אלו (ראו פרק 3). אם בשטחים הנתונים לשליטת הצבא יש מערכות חוקים נפרדות על בסיס לאום המקיימות אפליה בוטה נגד האוכלוסיה המוגנת – זה כיבוש או שמא ריבונות?

במקום לממש את חובתו לדאוג לאוכלוסיה המקומית הנתונה תחת כיבוש, חלקים מרכזיים ממשימתו של הצבא בשטחים מוקדשים להגנה על ביטחון המתנחלים, להרחבת ההתנחלויות ולביצוע צעדים שיקלו על סיפוח השטח. לאורך השנים נוצרו בגדה המערבית וברצועת עזה מרחבים שלמים שבהם האפשרות של הפלסטינים לנוע או להתגורר מוגבלת, מצומצמת או אסורה. בעיניהם של ישראלים רבים, אזורים אלו כבר אינם "פלסטיניים" אלא "ישראליים".

חומת ההפרדה העמיקה תהליך זה באצטלה של צרכים צבאיים. היות ותוואי החומה אינו חופף את הקו הירוק, הוא יצר מובלעות ואזורים שאליהם הפלסטינים מנועים מלהגיע. גישתם של הפלסטינים לצורכי מגורים ועיבוד אדמות באזור "מרחב התפר", שנוצר מערבית לתוואי הגדר/החומה, הלכה והצטמקה. החומה בירושלים הפרידה יותר מרבע מתושבי ירושלים המזרחית משאר חלקי העיר. הרשויות הישראליות, ובכללן עיריית ירושלים, מתנערות מחובותיהן הבסיסיות כלפי התושבים, על אף שמבחינה חוקית הם נותרו חלק מהעיר.

בין הקו הירוק לתוואי החומה לאורך הגדה המערבית נוצר שטח "ישראלי", שמספר הפלסטינים שנמצאים בו הולך ומתמעט; בין הגבול העירוני הרשמי של ירושלים המסופחת לבין הגבול הפיזי שיצרה החומה נוצר שטח הפקר, no man's land.

אופי השליטה הישראלית בשטחים השתנה בעקבות הקמת הרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו, שצמצמו את היקף הסמכויות של הצבא. משרדי הממשלה הפלסטיניים אמונים על חיי היום יום בשטחי איי ובי (כ-40% מהגדה המערבית), כמו גם על מספר שירותים הניתנים לתושבי שטחי סי. אלא שהשליטה הישראלית המלאה על שטח סי, המהווה 60% מהגדה, משאירה בידיים ישראליות את המפתחות לפיתוח עתודות הקרקע, התשתיות ומשאבי הטבע בגדה כולה. העליונות הצבאית המובהקת מאפשרת לישראל לפעול כרצונה בכל רחבי הגדה, ולהמשיך בנישול של קהילות פלסטיניות מאזורים אסטרטגיים בשטח סי.

ברצועת עזה, המציאות שנוצרה אחרי 1967 של שלטון צבאי והקמת התנחלויות השתנתה מן היסוד בעקבות תוכנית ההתנתקות ופינוי המתנחלים בקיץ 2005 והשתלטות חמאס על הרצועה זמן קצר לאחר מכן. כיום מתקיים פיצול חד בין הגדה המערבית לרצועת עזה, שהפכה להיות בית כלא עצום לכשני מיליון בני אדם. שליטת חמאס בעזה הולידה מצב של עוינות מתמשכת בין ישראל לרצועה, שהובילה גם לשלושה סבבי לחימה.

גם לאחר ההתנתקות שמרה ישראל על שליטה במעברים היבשתיים לרצועה, על הים, על האוויר, על המכס ואפילו על רישום האוכלוסין של עזה. לשליטה זו יש השלכות כבדות משקל על חופש התנועה של תושבות ותושבי הרצועה, על האפשרויות העומדות בפניהם לממש זכויות יסוד כמו חינוך ובריאות, וכן על הפיתוח, השיקום והמצב הכלכלי ברצועה. בעוד ישראל טוענת כי היא יצאה מעזה ובכך הגיע הכיבוש אל קיצו, ארגוני זכויות אדם סבורים כי דיני הכיבוש ממשיכים לחייב את ישראל, בעיקר באותם תחומים שבהם היא מוסיפה לשלוט על הרצועה. הידעתם, שמי שיוצא מעזה לישראל צריך להציג אישור כניסה ולא דרכון, כי הוא בעצם לא מגיע ממדינה זרה?

כיום, השטחים הכבושים מפוצלים יותר מאי פעם: רצועת עזה, ההתנחלויות, שטחי איי, בי וסי, מרחב התפר, בקעת הירדן, חברון המחולקת, ירושלים המסופחת וזו שמעבר לחומה – בכולן צורות שליטה ומערכות חוק שונות. הפיצול הפיזי והמשפטי של השטחים הוביל להפרות חמורות של זכויות האדם האישיות והקולקטיביות של התושבים הפלסטינים, תוך טשטוש גבולות מדינת ישראל והמשטר הדמוקרטי שלה.

בין הקו הירוק לקווים האדומים
02

בין הקו הירוק לקווים האדומים

מה שלא יעלה על הדעת בדמוקרטיה הוא מזמן שגרת הכיבוש. ממעצרים מינהליים ועד לאיסור על חיבור בתים למים – בלא גבול פיזי נעלם הגבול המוסרי.

 

 

 

כדי לממש את ההשתלטות על השטחים מפעילה ישראל מדיניות כוחנית ואלימה. במדינה דמוקרטית למדיניות זו אין מקום, אולם במקום בלי גבולות היא יכולה להתפרץ.

 

להרחבה לחצו על החץ הירוק.

להמשך קריאה... לסגירה

במהלך 50 שנות הכיבוש הלך הקו הירוק ונעלם, ועמו הלכו והיטשטשו גם הקווים האדומים, גבולות וגדרות המוסר. זאת, מכיוון שכדי לממש את ההשתלטות על השטחים נדרשת ישראל להפעיל מדיניות כוחנית ואלימה – מדיניות מהסוג שבמדינה דמוקרטית אין לה מקום, אולם במקום בלי גבולות היא יכולה להתפרץ.

הכיבוש הממושך גבה מחיר אנושי כבד מנשוא. אלפי פלסטינים, ישראלים ובני לאומים אחרים נהרגו ונפצעו. בחיכוך המתמיד בין חיילים ושוטרים ישראלים לבין האוכלוסיה הפלסטינית נפגעים אנשים, נשים וילדים חפים מפשע. פעמים רבות מדי הוראות הפתיחה באש מופרות, ומופעלת אלימות פיזית לא חוקית נגד פלסטינים. לעתים רחוקות מאוד חייל או שוטר מועמדים לדין על פגיעה בפלסטינים, כולל על פגיעה חמורה ואף על מוות; במשפטו של אלאור אזריה, החייל היורה מחברון, התרעמו פרקליטיו ותומכיו שהוא נאלץ לשלם מחיר על כך שירה והרג פלסטיני, בעוד אחרים מעולם לא הועמדו לדין. גם מתנחלים הנוהגים באלימות כלפי פלסטינים וכלפי רכושם חומקים מעונש על מעשיהם.

הקו האדום נחצה גם באופן שבו נכלאים אנשים בשטחים בלא שמתנהל נגדם משפט. מאות פלסטינים נתונים במעצר מינהלי, דהיינו מאחורי סורג ובריח אך מבלי שנמסר להם במה הם חשודים ובלי הזדמנות לנסות ולהוכיח את חפותם בבית המשפט. שיעור גבוה מקרב הגברים הפלסטינים נעצר ונכלא לאורך השנים, ובכלל זה גם ילדים ונערים, שנאלצים להתמודד עם מעצרים, חקירות וכליאה ללא ההגנות והתנאים ההולמים את גילם הצעיר והפגיע. הצבא קבע בעבר שגיל הקטינות של פלסטינים מסתיים בגיל 16, ורק לפני כמה שנים עלה גיל הקטינות ל-18.

נישול הפלסטינים מאדמותיהם נעשה באמצעים משפטיים שחוצים קווים אדומים באופן מובהק. הממשלה מנחה את הצבא לקחת אדמות של פלסטינים לטובת התנחלויות, ביודעה שבכך מפרים המפקדים את הדין הבינלאומי שאליו הם כפופים. אדמות בשטחים מוכרזות על ידי הצבא כ"אדמות מדינה", המונח המקביל ל"שטחי ציבור" בישראל. באיזו מדינה מדובר, ובאיזה ציבור? פחות מ-1% מ"אדמות המדינה" בשטחים הוקצו לטובת הפלסטינים. כאשר מתנחלים משתלטים על אדמות על דעת עצמם ובניגוד לחוק, הצבא מעלים עין או משתף עמם פעולה. חוק ההפקעה (ראו פרק 4) הטביע חותמת כשרות מטעם הכנסת על השתלטות מהסוג הזה.

בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, האחריות הישראלית הישירה על צורכי היום-יום הבסיסיים של האוכלוסיה הפלסטינית מתרכזת בשטח סי (60% מהגדה הפרוש לאורכה ולרוחבה), שבו נותרה לישראל שליטה מלאה. בהתנהלותה של ישראל בשטח סי, אינטרס הסיפוח דוחק הצידה זכויות בסיסיות וצרכים הומניטריים. למרות שהמפקד הצבאי מחויב על פי דין לדאוג לרווחת  האוכלוסייה המקומית ולצרכיה, בשטח סי הצבא אוסר על כפרים פלסטיניים רבים להתחבר לרשת המים ולרשת החשמל. במאה ה-21 נאלצים פלסטינים לשאוב ולאגור מים, פעמים רבות במחירים מופקעים, ולהסתמך על גנרטורים ופאנלים סולאריים. זאת, כשבסמוך אליהם עוברים קווי מים וחשמל המחברים את ההתנחלויות באזור.

מדיניות אי-תכנון ואי-פיתוח מצד רשויות התכנון הצבאיות נועדה להמאיס על הפלסטינים את החיים בשטח סי, ולכפות עליהם מעבר לערים ולעיירות שבשטחי איי ובי. מדיניות זו מלווה דרך קבע בהריסות בתים, מבנים ובארות מים. הריסות אלה הפכו סימן ההיכר של שליטת ישראל בפלסטינים, והלכו והתגברו בשנים האחרונות. דחיקה החוצה של פלסטינים מתבצעת גם באמצעות הכרזה על שטח אש או על שטח צבאי סגור.

רשת פיזית ובירוקרטית של מחסומים, גדרות והגבלות תנועה מקשות, מפרידות ומסרבלות את חיי היום יום, ומונעות מהפלסטינים חיים נורמליים. על כל זה מנצחת מערכת בירוקרטית צבאית מסועפת של אישורים שצריך אך קשה להוציא לצורך בניית בית, נסיעה לקבלת טיפול רפואי, חיים משותפים עם בני משפחה ועוד; תקצר היריעה מלתארם.

השליטה הישראלית על כניסה ויציאה מרצועת עזה, שכמעט ואינה מאפשרת חופש תנועה לכשני מיליון פלסטינים ומונעת הכנסת ציוד לעזה, הפכה את הרצועה לאזור מבודד ועני בצורה שלא תאמן.

מה שלא יעלה על הדעת במדינה דמוקרטית הוא מזמן שגרת הכיבוש. בלא גבול פיזי – נעלם הגבול המוסרי.

שטח אחד – שתי מערכות חוק
03

שטח אחד – שתי מערכות חוק

טשטוש הגבולות המכוון הוביל באופן ישיר לקיומן המפלה של שתי מערכות משפט. בטריטוריה אחת, תחת ריבונות המפקד הצבאי, חיות שתי אוכלוסיות הכפופות לשתי מערכות נפרדות של חוקים ונורמות.

 

 

האפליה השיטתית התפתחה והתקבעה באמצעות חקיקה של הצבא ושל הכנסת, פסקי הדין של בתי המשפט האזרחיים והצבאיים, והיישום בשטח על ידי הצבא, המשטרה ומשרדי הממשלה.

 

להרחבה לחצו על החץ הירוק.

להמשך קריאה... לסגירה

מאז כינון המשטר הצבאי ביוני 1967 התפתח בשטחים הדין הצבאי, ואיתו גם מערכת בתי המשפט הצבאיים, שבהם נשפטים תושבים פלסטינים. במקביל, הן הכנסת והן המפקד הצבאי פעלו להחלת הדין הישראלי על מתנחלים, ולהוצאתם מגדר שיפוטו של הדין הצבאי ברוב רובם של תחומי החיים.

הדין הפלילי הישראלי כולו חל על תושביה היהודים של הגדה המערבית. (על תושבים יהודים בהתנחלויות שאינם אזרחים ישראלים חל גם כן הדין הפלילי הישראלי). הוא חל גם בגין עבֵרות אשר בוצעו בשטחים, דהיינו בשטח הנתון לשליטה צבאית.

נוסף על כך חלים על המתנחלים חוקים רבים שחוקקה הכנסת ושאינם חלים בהכרח על ישראלים המתגוררים מחוץ לשטח המדינה. אלה כוללים את חוקי הבחירות לכנסת, ביטוח בריאות ממלכתי, ביטוח לאומי, מיסוי, הגנת הצרכן ועוד.

גם ההתנחלויות עצמן הוכפפו לחלק ניכר מהחקיקה הישראלית האזרחית. כך נוצרה הבחנה בין שני סוגים של יישובים: ערים וכפרים פלסטיניים, הכפופים לחוק הירדני ולפקודות הצבאיות, מול מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, שבהן מתגוררים תושבים ישראליים. המועצות כפופות לחוק הישראלי, ובשל כך נהנות מההטבות ומהתקציבים שמקנה החקיקה הישראלית ליישובים ישראליים.

ההפרדה בין הדינים החלים על פלסטינים ועל ישראלים המתגוררים באותו שטח נוגעת כמעט בכל תחומי החיים, מדיני התעבורה ועד לחופש הביטוי שממנו נהנים ישראלים בלבד. אין מדובר באפליה נקודתית או טכנית, וגם לא בהחלטות פרטניות, כי אם במערכת המעגנת אפליה ממוסדת ושיטתית באמצעות החקיקה של הצבא ושל הכנסת, פסקי הדין של בתי המשפט האזרחיים והצבאיים, והיישום בשטח על ידי הצבא, המשטרה ומשרדי הממשלה.

כך נוצר למעשה משטר משפטי רשמי וממוסד תחתיו חיות בטריטוריה אחת, תחת שליטת הצבא, שתי אוכלוסיות הכפופות לשתי מערכות נפרדות של חוקים ונורמות. האזרחים הישראלים נהנים מזכויות המעוגנות בחוק כאזרחים במדינתם הדמוקרטית, אף שהם חיים מחוצה לה. ואילו התושבים הפלסטינים אינם נהנים מהגנות אלה שבחוק, אלא מתמודדים עם חקיקה הפוגעת באופן שיטתי בזכויות היסוד שלהם.

טשטוש הגבולות המכוון הוביל באופן ישיר לקיומן המפלה של שתי מערכות חוק, העומדות בסתירה לאמנות שונות של המשפט הבינלאומי ולמשפט זכויות האדם, ומפרות את הוראות דיני הכיבוש.

שלטון אחד, שתי מערכות חוק: משטר הדינים של ישראל בגדה המערבית, דוח (2014), האגודה לזכויות האזרח

חוק ההסדרה:</br>מריבונות הצבא לכנסת כריבון
04

חוק ההסדרה:
מריבונות הצבא לכנסת כריבון

חוק ההסדרה, הידוע גם כחוק הגזל, מהווה קו פרשת מים באופי השליטה הישראלית בשטחים. החוק שעבר בכנסת נועד לגזול אדמות פרטיות של פלסטינים – שאינם אזרחי מדינת ישראל – מאחר שהוקמו עליהן בתים ומבנים בהתנחלויות ובמאחזים – בשטח שאינו חלק ממדינת ישראל.

 

 

כאשר הכנסת מחוקקת חוקים באזור שנמצא מחוץ לשטחה הריבוני של ישראל, ופוגעת בזכויות של אנשים שאינם אזרחיה, היא מבצעת מעשה מובהק של סיפוח בלתי חוקי.

 

להרחבה לחצו על החץ הירוק.

להמשך קריאה... לסגירה

"חוק ההסדרה" הוא חוק שנחקק בכנסת בפברואר 2017, במטרה להפקיע אדמות פרטיות של פלסטינים שעליהן הוקמו בתים ומבנים בהתנחלויות ובמאחזים.

חקיקת "חוק ההסדרה" מהווה קו פרשת מים באופי השליטה הישראלית בשטחים. במשך חמישה עשורים, החקיקה של הכנסת ביחס לשטחים היתה חקיקה פרסונלית, שמתייחסת אך ורק לזכויות אזרחים ישראלים שמתגוררים בהתנחלויות, כגון חקיקה המאפשרת להם לבחור ולהיבחר לכנסת על אף שהם מתגוררים מחוץ לגבולות המדינה.

אחרי 50 שנה החליטו חברי כנסת לחרוג חריגה גסה מסמכות הכנסת, המוגבלת מטבעה לשטח מדינת ישראל. הם מבקשים להסדיר בעצמם את דיני המקרקעין בשטח הנתון תחת שליטת הצבא, ולפגוע בפלסטינים שאינם אזרחי ישראל ואינם מתגוררים בשטחה. חקיקת חוק באזור שהוא מחוץ לשטח הריבוני של המדינה היא מעשה מובהק של ריבונות באזור, קרי צעד של סיפוח בלתי חוקי.

החוק למעשה כובל את שיקול הדעת של הרשויות הצבאיות. הוא מחייב אותן להפקיע מפלסטינים את זכויות השימוש וההחזקה שלהם באדמותיהם הפרטיות לתקופה בלתי מוגבלת, לצורך שימושם של המתנחלים. החוק אינו מאפשר לבעלי האדמות להתנגד להליכי ההפקעה. חוק ההסדרה מפר איסורים מוחלטים של דיני הכיבוש, שמחייבים את מדינת ישראל לשמור על זכויות האוכלוסייה הכבושה, ואוסרים על הפקעת רכושה אלא כשמדובר בצורך ביטחוני מיידי.

יישום הוראות החוק עלול לסבך את האזרחים ואת הקצינים שיתבקשו להוציאו לפועל בגין ביצוע פשעי מלחמה על פי הדין הבינלאומי, ואף לסבך את חברי הכנסת שהצביעו בעדו. הכנסת חצתה קו אדום חדש, על אף התנגדות מפורשת לחוק שהביעו היועצים המשפטיים לממשלה, לכנסת ולמערכת הביטחון.

עתירה לבג"ץ נגד החוק

כיבוש צבאי וגבולות הדין הבינלאומי
05

כיבוש צבאי וגבולות הדין הבינלאומי

טשטוש הגבולות בין ישראל לשטחים, ששלל את זכויות היסוד של הפלסטינים, נעשה מתוך בחירה מודעת. אולם אפשר היה לנהוג אחרת.

 

 

 

אילו ישראל הייתה מקבלת החלטה לקיים באמת את הוראות המשפט ההומניטרי, הפלסטינים אמנם היו נתונים תחת שלטון כיבוש צבאי זר אך היו עומדות להם הגנות וזכויות שכיום אינן מנת חלקם.

 

להרחבה לחצו על החץ הירוק.

להמשך קריאה... לסגירה

קל לשכוח, אבל אפשר היה אחרת.

אחרי סיום המלחמה ב-1967, משהשיגה ישראל שליטה בין הירדן לים, עמדו בפניה כמה אפשרויות. בקצה אחד של הסקלה עמדה על הפרק יציאה מוחלטת מהשטחים, במסגרת הסדר או בלעדיו. בקצה הנגדי הוצג הרעיון לספח את כל השטחים ולתת אזרחות לכל הפלסטינים. האפשרות שנבחרה הייתה לטשטש את הגבולות ואת מעמד השטח ותושביו; ללכת עם ולהרגיש בלי.

אולם הייתה גם אפשרות נוספת: להמשיך ולראות בקו הירוק את קו הגבול של ישראל הריבונית – תוך שימור השליטה הצבאית.

אפשרות זו הייתה מייצרת מציאות אחרת מאוד מזו שאנחנו מכירים. במציאות כזו, כל מי שהיו מתגוררים ממערב לקו הירוק (ובעזה – ממזרח לקו הגבול) היו אזרחי מדינת ישראל הדמוקרטית. הם היו זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת, וחוקיה היו מבטיחים את הזכויות המגיעות להם.

הפלסטינים מצדו השני של הקו הירוק היו מוכרים כ"תושבים מוגנים" של שטח כבוש על פי הדין הבינלאומי. המפקד הצבאי היה חייב על פי דין לדאוג לביטחונם ולצורכיהם. הכיבוש הצבאי היה בהגדרה זמני, ואסור היה לישראל ליישב שם את אזרחיה ולנצל את הקרקעות ואת משאבי הטבע שמעבר לקו הירוק, שכן השטחים הללו שייכים לתושבי המקום.

גבולות ברורים אלו לא היו מבטיחים לפלסטינים חיים תחת שלטון דמוקרטי. הם עדיין היו נתונים תחת שלטון כיבוש צבאי זר. אך אילו החליטה ישראל לקיים באמת את הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי – לא להקים התנחלויות, לא לספח, לא להשתלט על אדמות ועל משאבים – היו עומדות לפלסטינים הגנות, חירויות וזכויות שכיום אינן מנת חלקם.

אילו קוימו כל הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אפשר לנחש שהכיבוש במתכונתו המוכרת לא היה נמשך 50 שנה אלא מסתיים הרבה קודם לכן.

במקום זאת, ישראל זנחה את עקרון זמניות הכיבוש והפכה את שליטתה בשטחים למציאות קבועה. מדיניותה הביאה לפיצול פיזי, חוקי ומינהלי של השטחים, באופן שפוגע עמוקות בזכויות האישיות והקולקטיביות של הפלסטינים.

טשטוש הגבולות המכוון בין השטחים לישראל מאז 1967 שולל מהפלסטינים החיים תחת כיבוש צבאי את הזכויות ואת ההגנות שלהן הם זכאים על פי הדין הבינלאומי; והוא מעניק זכויות דמוקרטיות למתנחלים על אף שהם מתגוררים בשטח הנמצא תחת כיבוש צבאי.

"סיבוש" – </br>בין היעדר גבולות להיעדר זכויות
06

"סיבוש" –
בין היעדר גבולות להיעדר זכויות

מדינת ישראל ממשיכה לדבר על סכסוך לאומי ועל סכנה ביטחונית, שבגינם נדרש שלטון צבאי זמני בשטחים. בפועל, היא נוקטת בצעדים ידועים ומודעים כדי לקבע מציאות חדשה, שמשנה דרמטית את גבולות המדינה ואת הגדרתה הבסיסית של ישראל כמדינה דמוקרטית.

 

בחסות "הסיבוש" – השימוש הכפול והמעורבב של סיפוח וכיבוש – גבולות המדינה טושטשו, הקווים האדומים של ישראל התעמעמו, והמעט שנותר מזכויותיהם של הפלסטינים גם הוא כמעט ונעלם.

 

להרחבה לחצו על החץ הירוק.

להמשך קריאה... לסגירה

ממשלת ישראל ממשיכה לדבר על סכסוך לאומי ועל סכנה ביטחונית, שבגינם נדרש שלטון צבאי זמני בשטחים. בפועל, היא נוקטת בצעדים ידועים ומודעים כדי לקבע מציאות חדשה, שמשנה דרמטית את גבולות המדינה ואת הגדרתה הבסיסית של ישראל כמדינה דמוקרטית, שמבטיחה זכויות אדם לכל מי שנמצא בתוך גבולותיה.

בין אם אלה תושבי ירושלים המזרחית, הנמצאים באזור שסופח לישראל, ובין אם אלה תושבי רצועת עזה, המתגוררים באזור שממנו ישראל התנתקה – הפלסטינים מתמודדים עם מדיניות ישראלית שמקיימת דרגות שונות של שליטה ודיכוי ורומסת ברגל גסה את זכויותיהם. מדיניות של השתלטות ושל נישול, המפרה את כללי המוסר הבסיסיים. מי שמנסים להביא עובדות אלה בפני הציבור מושתקים ומוקעים.

התמשכותה של שליטה זו כבר חמישים שנה – משך זמן חסר תקדים בעת המודרנית – התאפשרה בחסות העמימות: באמצעות יצירת מסגרת של כיבוש צבאי זמני על פי הדין הבינלאומי (ומתוקף כך, כיבוש לגיטימי), שמקדם בפועל השתלטות וסיפוח קבועים.

כיום, עמימות זו הולכת ונעלמת. נהיה ברור שהזמני הוא למעשה קבוע, שהצבא אינו הריבון אלא הממשלה ואפילו הכנסת, ושהמחויבות של מדינת ישראל למשפט ההומניטרי הבינלאומי – שבזכותה הכיר העולם בלגיטימיות של השלטון הצבאי – היא במילים ולא במעשים.

בחסות "הסיבוש" – השימוש הכפול והמעורבב של סיפוח וכיבוש – גבולות המדינה טושטשו, הקווים האדומים של ישראל התעמעמו, והמעט שנותר מזכויותיהם של הפלסטינים נעלם גם הוא.

כך כבר 50 שנה.