מעמד אישי

מתוך: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שנתקבלה בעצרת האומות המאוחדות בשנת 1948, קובעת, בין היתר: "כל איש ואישה שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה ללא כל הגבלה מטעמי גזע אזרחות או דת. הם זכאים לזכויות שוות בכל הנוגע לנישואין, במשך הנישואין ובעת הפקעתם". על-אף שמדינת ישראל רואה עצמה מחוייבת להכרזה הנ"ל, חוקיה בנושא המעמד האישי מפרים את עקרון זה של האמנה, וגורמים לכך שאזרחים ישראלים רבים אינם יכולים להנשא בישראל.

ההסדרים בדבר מעמד אישי במדינת ישראל מקורם עוד בימי השלטון הטורקי בארץ-ישראל. הם נשמרו על כנם על-ידי שלטון המנדט הבריטי ואחר-כך על-ידי הכנסת. במדינת ישראל נקבע הדין האישי על-פי השתייכות דתית, או עדתית, ללא תלות בהשקפת עולמו או רצונו של האזרח. השיפוט בענייני מעמד אישי נתון לבתי-הדין הדתיים השונים, אשר להם סמכות ייחודית לגבי חלק מעניינים אלה. כתוצאה מכך, יש אנשים המנועים מלהינשא בישראל. ביניהם: אדם שהוא חסר-דת (או שאינו משתייך לעדה דתית מוכרת), בני זוג המשתייכים לעדות דתיות שונות, ומי שהדין האישי שלו מגביל את יכולתו להינשא (למשל, כהן שאינו יכול להינשא לגרושה או לגיורת).


הכפפת מעמדם האישי של אזרחי ישראל לדין הדתי, היא הפרה של הזכות להינשא ולהקים משפחה ללא כל הגבלה מטעמי גזע, דת ולאום. חוקי מדינת ישראל בנושא המעמד האישי כופים על אזרחי המדינה את מגבלות הדין הדתי וגורמים, בין היתר, לכך שאנשים רבים אינם יכולים להינשא או להתגרש בישראל.

בהעדר אפשרות של נישואין אזרחיים בישראל נאלצים זוגות רבים לצאת אל מחוץ לגבולות המדינה על-מנת להינשא בנישואין אזרחיים. מדינת ישראל מכירה בנישואין אלה (כמו-כן מכירה המדינה ב"נישואי פרגוואי", הנערכים בפרגוואי מבלי שבני הזוג נדרשים להיות נוכחים במקום עריכת הטקס). נוכח הקשיים להינשא, בוחרים אזרחים רבים לחיות כבני-זוג מחוץ למסגרת הנישואין. הכנסת ובתי המשפט מצאו לנכון להשוות מעמדם של זוגות כאלה במובנים רבים למעמדם של זוגות נשואים.

בפרק זה יידונו המגבלות על הזכות להינשא, בעיות בהתרת קשר הנישואין וחלופות שיצרה המציאות הישראלית נוכח קשיים אלה.


הגבלות על זכותם של יהודים להינשא במדינת ישראל


איסור נישואי ממזר

בספר דברים נאמר: "לא יבוא ממזר בקהל ה` גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה`". ממזר, לפי ההלכה, הוא צאצא של יחסי עריות או צאצא של חייבי מיתת בית דין (למשל, אישה נואפת). הממזר וצאצאיו פסולים להינשא ליהודי אחר עד עולם. החשש מפני תוצאת הממזרות מרתיע זוגות רבים (ובמיוחד נשים) בישראל מליצור קשר זוגיות חדש, ללא התרת הקשר הראשון כדת.

גישת ההלכה בעבר היתה שלא לחקור ולדרוש במקרי ממזרות, ואף לטהר ממזרים (למשל, על-ידי ייחוס הילד לבעל הראשון, פסילת גיורו של אבי הילד, פסילת קידושי האם עם הבעל הראשון, או הפקעתם מעיקרם). יש להצטער על כי גישה זו אינה רווחת כיום בבתי הדין הרבניים בישראל, ולעיתים ההיפך הוא הנכון. ה"רשימה השחורה", אשר הונהגה במשרד לענייני דתות, היא דוגמא מובהקת לכך.


איסור נישואין לכהן

ההלכה היהודית אוסרת על כהנים להינשא לגרושה, לגיורת, לחללה ולחלוצה (להלן יידון המקרה הנפוץ ביותר של נישואי כהן וגרושה, אך הדברים נכונים אף לשלושת המקרים האחרים שצויינו).

עם זאת, לפי ההלכה נישואי כהן וגרושה אומנם אסורים מלכתחילה, אך תקפים בדיעבד. מעמד מיוחד זה איפשר לבית המשפט הגבוה לצדק להכיר בזוגות כאלה כנשואים, למרות התנגדות בתי-הדין-הרבניים, לאחר שנישאו בטקס קידושין פרטי. בג"צ הורה למשרד הפנים לרשום את בני הזוג כנשואים, בשל כך שלא היתה להם כל דרך חוקית אחרת להינשא במדינת ישראל1.

לעומת זאת, כאשר בני זוג יהודיים, שאינם מנועי חיתון, נישאו בקידושין פרטיים, סירב בג"צ להכיר בנישואיהם, בקבעו שבנסיבות אלו גובר האינטרס הציבורי כי בני-הזוג ינשאו בדרך הקבועה בחוק2 . האופציה של נישואין פרטיים אינה אם כן תחליף או פתרון למצוקתם של זוגות רבים בישראל.


רשימת מעוכבי הנישואין וטעוני בירור לנישואין

המחלקה לרבנות שבמשרד לענייני דתות מנהלת רשימה של אנשים, אשר אין לערוך להם נישואין. רשימה זו כונתה בציבור ה"רשימה השחורה". בשנת 1975 חיווה היועץ המשפטי לממשלה דעתו, לפיה המשרד מוסמך לנהל רשימות אלה, בהתאם לעקרונות שהותוו בחוות הדעת. עקרונות אלה נועדו להבטיח, כי הכנסת שמו של אדם לרשימה תעשה על סמך ראיות סבירות, תינתן לאדם זכות טיעון, ותישמר צינעת הפרט אגב איסוף המידע והשימוש בו.

בשנת 1989, כאשר ערך משרד מבקר המדינה ביקורת לגבי סדרי ניהול הרשימה, נמצאו בה 8,379 שמות. הביקורת העלתה, כי חלק מהשמות הוכנסו לרשימה על-סמך שמועות או רכילות, ללא שנערך בירור מקיף, ללא שהודע לאנשים על הכללת שמם ברשימה וללא שניתנה להם זכות לערער על כך.

עם כניסתו לתפקידו כשר לענייני דתות, יזם פרופ` שמעון שטרית בדיקה של רשימת מעוכבי הנישואין ושל נהלי עריכתה. בסוף שנת 1995 דיווח השר שיטרית3 , כי מתוך כ- 5,200 שמות שנכללו ברשימה בתחילת הבדיקה, נמחקו לאחר בחינה מדוקדקת כ- 2,500 שמות, והליך הבדיקה טרם הסתיים. השר הודיע, כי לא יוספו בעתיד שמות לרשימה ללא החלטה של בית דין רבני מוסמך, וכי תישלח הודעה לכל מי ששמו מופיע ברשימה, ותינתן זכות ערעור בפני בית-דין מיוחד, אשר יקבע את מעמדו האישי של הפונה.


נישואין של עולים יוצאי חבר העמים

אחת מבעיות היסוד ביחסי דת ומדינה במדינת ישראל נובעת מפיצול במושג הזהות היהודית בין ההגדרה הלאומית-חילונית, המשמשת את מדינת ישראל לצורך חוק השבות, לבין הפרשנות ההלכתית-אורתודוכסית לצורך חוק שיפוט בתי דין הרבניים – וכך עולה שהוכר כיהודי לצורך חוק השבות, עלה לישראל ונרשם כיהודי בתעודת הזהות, לא בהכרח יוכל להנשא ברבנות. פיצול זה משתקף באופן בולט בבעיות המעמד האישי של עולים יוצאי חבר – העמים.

בין השנים 1995-1990 עלו לישראל מכוח חוק השבות כ- 550,000 עולים מארצות חבר העמים. הזכות לעלייה ולקבלת אזרחות מכוח חוק השבות הוענקה לא רק ליהודי, אלא גם לקרובי משפחה של יהודי, אשר הם עצמם אינם יהודים (בן או בת זוג של יהודי, בן או בת של יהודי ונכד או נכדה של יהודי ובני זוגם). כמו כן, במקרים מיוחדים קיבלו קרובי משפחה נוספים מעמד של תושבי קבע בישראל (למשל ילדיהם הקטינים של נכד ליהודי ובת זוגו).

רבים מהעולים נתקלים בבעיות בנושא מעמדם האישי. לפי נתונים חלקיים, בין 12-10 אחוזים מהעולים אינם יהודים או אינם יכולים להוכיח את יהדותם. ילדיהם של עולים אלה צפויים לעמוד בבגרותם בפני בעיות דומות, כאשר יבקשו להינשא.

על-פי נתוני המשרד לקליטת עלייה, שיעור העולים שאינם יהודים אינו עולה על 10%. נתונים אלה מתבססים על רישום פריט הדת במרשם האוכלוסין. סקר שערך מכון "תצפית" בראשית 1993 העלה תוצאות שונות – הסקר הקיף 800 עולים, אשר עלו לישראל מסוף שנת 1989 ועד לראשית שנת 1993. כ- 12% מן העולים הנשואים דיווחו, כי אחד מבני הזוג או שניהם אינם יהודים או אינם יכולים להוכיח יהדותם, כ- 12% מן העולים הרווקים דיווחו, כי אינם סבורים שיוכלו להינשא ברבנות, אם מחמת שאינם יהודים או משום שאינם יכולים להוכיח את יהדותם. יצוין, כי בין הזוגות הנשואים גדל אחוז המשפחות בהן אחד מבני הזוג או שניהם אינם יהודים, ככל שהתאחרה שנת העלייה.


חלק ניכר מהעולים יוצאי ארצות חבר העמים אינם מוכרים כיהודים. צפוי כי בשנים הקרובות, כאשר יבקשו להינשא – לא יוכלו אזרחים אלה להינשא בישראל, ומצוקת הנישואים, הנובעת מהעדר פתרון לאוכלוסייה זו, תגבר. על מדינת ישראל להיערך על מנת לאפשר לאזרחי המדינה, שהרבנות אינה מכירה בהם כיהודים, להינשא בישראל.


נישואין של עולים יוצאי אתיופיה

קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מונה כ- 55,000 נפש. ב- 15 השנים האחרונות עלו כ- 45,000 נפש, וכ- 10,000 בני עולים נולדו בארץ. ב- 1986 קבעה הרבנות הראשית, כי עקב ניתוקם של יהודי אתיופיה במשך דורות ממרכזי החיים והתורה של האומה הישראלית, נשכחו מהם רבים מעיקרי היהדות, נוצרו בעיות הלכתיות בקשר לנישואיהם והתעוררו שאלות בקשר ליוחסין, מאחר שנתערבבו בהם במהלך הדורות גויים רבים. עקב כך הנחתה הרבנות הראשית את רושמי הנישואין לדרוש מהבאים להירשם לנישואין קבלת עול מצוות, מילה וטבילה (גיור לחומרא)4 .

דרישת הרבנות, כי העולים יעברו מעין גיור כתנאי לנישואיהם, גרמה למרירות רבה בקרב בני העדה, אשר ראו בה דרישה משפילה ומבזה, המתעלמת מן הסבל שסבלו שנים רבות עקב יהדותם באתיופיה. במשך שנים אחדות היה הרב שלוש, רבה הספרדי של העיר נתניה, הרב היחיד שנכון היה להשיא את בני העדה ללא דרישה לגיור לחומרא. בני העדה, אשר לא השלימו עם מצב דברים זה, קיימו הפגנות, שביתות, ואף הגישו עתירות לבג"צ. צעירים מבני העדה, שלא היו מוכנים לקיים את דרישות הרבנות, נישאו אצל המנהיגים הרוחניים של העדה – הקייסים – או בנישואים אזרחיים בחו"ל.


למרות שבני קהילת ביתא-ישראל הוכרו על-ידי מדינת ישראל כיהודים, הרי שבבואם להינשא הוברר להם, כי הרבנות הראשית לישראל מטילה ספק ביהדותם ודורשת מהם לעבור גיור-לחומרא. זאת על אף עמדתם של מקורות בני סמכא בעולם ההלכה, שאין להתנות תנאים לנישואיהם של יהודי אתיופיה.

בשנים האחרונות השתפר המצב במידת-מה, לאחר שהצטרפו אל הרב שלוש, באישור הרבנות, עוד רבנים, וכיום נערכים נישואין של בני העדה ב- 11 ערים ומועצות איזוריות שונות ללא דרישת גיור לחומרא.

גירושין של בני העדה סודרו בעבר אך ורק בבית דין רבני מיוחד שהוקם למטרה זו בירושלים. בעקבות עתירה לבג"צ הושג הסדר המאפשר לזוגות להתגרש בבתי הדין הסמוכים למקום מגוריהם.

עמדת הרבנות כרכה עימה פגיעה במעמד הקייסים, אשר באתיופיה נהגו לערוך את כל טקסי הנישואין של בני העדה, ובישראל ניטלה מהם סמכות זו. בשנת 1993 החל המשרד לענייני דתות לשלב את הקייסים כעובדי המועצות הדתיות, אולם מעמדם רחוק מלהיות זהה לזה של רבנים, ושילובם במועצות הדתיות נעשה כהכרה סימלית במעמדם, ללא שניתנה בידם סמכות הלכתית של ממש.

בחודש אוגוסט 1995 הוסמכו לרבנות לראשונה 12 עולים יוצאי אתיופיה, אשר הוכשרו לרבנות במכון מאיר בירושלים. הרבנים יועסקו כרבנים קהילתיים במועצות הדתיות ברחבי הארץ.

מצוקתם של העולים יוצאי אתיופיה מדגימה בעיית יסוד נוספת ביחסי דת ומדינה בישראל (בנוסף על בעיית פיצול הזהות היהודית שנזכרה לעיל), והיא בעיה שנוצרה עקב מעמד הבכורה שהעניק המחוקק הישראלי למועצת הרבנות הראשית לישראל, אשר החלטותיה מחייבות לכאורה, באשר לפרשנות ההלכה בנושאים הקבועים בדין. עמדת הרבנות הראשית, אשר החליטה להטיל כתם של ספק-יהדות בעולים יוצאי אתיופיה, אינה העמדה ההלכתית המתחייבת. מקורות בני-סמכא בעולם ההלכה (דוגמת הרבנים עובדיה יוסף, שלמה גורן וחיים דוד שלוש) סבורים, כי אין להתנות תנאים בנישואי עולי אתיופיה, אך מעמד הבכורה של מועצת הרבנות הראשית מונע בדרך כלל מיהודי אתיופיה להעזר בפרשנויות אלה.


נישואי גרים

גרים רפורמיים וקונסרווטיוויים, שעלו לישראל מכוח חוק השבות, אינם מוכרים על-ידי הרבנות כיהודים ולכן אינם יכולים להינשא בישראל. מדינת ישראל אינה מכירה בנישואים שעורכים רבנים רפורמיים וקונסרווטיוויים בישראל, ולכן נאלצים גרים אלה, הרוצים בהכרת המדינה בנישואיהם, להנשא בחו"ל. באופן פרדוקסלי, תכיר מדינת ישראל בנישואים שערך רב רפורמי או קונסרווטיווי בחו"ל, אם המדינה בה נערך הטקס מכירה בסמכותו של הרב ורושמת את בני הזוג כנשואים, אך לא תכיר בנישואין שיערוך אותו רב במדינת ישראל.

אף דרכם של גרים אורתודוכסיים שנתגיירו בחו"ל אינה נקייה ממכשולים בבואם להינשא בישראל. סמכות בית הדין המגייר נבדקת בשבע עיניים, ולא תמיד היא מקובלת על הממסד הרבני הישראלי. לעיתים נחקר הגר באשר לאורחות חייו, ואם מצא בית הדין כי אינו מקיים מצוות, פסל את גיורו בדיעבד. לאותה תוצאה עשוי להגיע גם בית הדין הדן בגירושיהם של גרים, ובמקרה כזה עלול בית הדין לבטל את הנישואין בדיעבד.


דרכים לעקיפת מגבלות הדין הדתי

ספק אם הדין הישראלי, המטיל הגבלות כה משמעותיות על זכותם של אזרחים ותושבים ישראליים להנשא, יכול היה להיוותר על כנו זמן רב כל-כך, לולא נמצאו דרכים חלופיות, המאפשרות לחיות חיי אישות או להינשא. על-ידי הכרת הרשויות בדרכים אלו נוצרה מציאות, בה קיימים למעשה נישואין אזרחיים בישראל, וזאת למרות שמבחינה הצהרתית-סמלית ממשיך הדין הדתי למשול בכיפה5 .

גלי העליה בשנים האחרונות עשויים לחייב שינוי נוסף, שכן ככל שירבו המקרים בהם לא יוכלו אזרחים ותושבים להינשא בישראל, לא ניתן יהא להסתפק עוד ב"דרכים עוקפות", ותגבר הדרישה לפתרון בדרך המלך, קרי – הנהגת נישואין אזרחיים לצד הנישואין הדתיים או במקומם.

להלן יפורטו כמה מן הדרכים לעקיפת מגבלות הדין הדתי, המקובלות כיום.


חיים משותפים ללא נישואין

זוגות רבים במדינת ישראל חיים בצוותא מחוץ למסגרת הנישואין. המניעים לבחירה בחיים מחוץ למסגרת הנישואים מגוונים: חוסר אפשרות להשתחרר מקשר נישואין קודם, שיקולים כלכליים (למשל זכותו של אחד מבני הזוג לגימלאות או לקצבאות שונות, המותנית בכך שלא יינשא), התנגדות עקרונית לטקסים דתיים או למסגרת הנישואים בכלל, ועוד.

החקיקה והפסיקה הישראלית הכירו בתופעה של חיים משותפים ללא נישואין, ובעניינים רבים הושווה מעמדם של בני-זוג אלה למעמדם של בני-זוג נשואים (ירושה, גמלאות, הגנת הדייר, ביטוח לאומי, שם משפחה וכיו"ב). עם זאת עדיין קיים הבדל מהותי בין מוסד הנישואין כדת וכדין, הנערך כמעשה ציבורי של המדינה, לבין מוסד ה"ידועים בציבור" המבוסס בעיקרו על מציאות עובדתית.

בין ההתפתחויות שחלו בשנים האחרונות בנושא הידועים בציבור ניתן לציין את פסיקת בית המשפט העליון משנת 1993 לפיה זכאית ידועה בציבור לשאת את שם משפחתו של בן-זוגה6 . פסק-דין זה שינה הלכות קודמות לפיהן נשיאת שם בן-הזוג על ידי הידועה בציבור שלו עשויה להטעות את הציבור ולטשטש את התחומים בין מעמד האישה הנשואה לבין מעמד הידועה בציבור. בחודש פברואר 1996 הוחלה הלכה זו גם על בני זוג ידועים בציבור שאחד מהם נשוי כדין לאחר7 .


נישואין אזרחיים בחו"ל

מדינת ישראל מכירה בנישואין שנערכו בחו"ל, ואף בנישואין שנערכו על-ידי שליח, כאשר שני בני הזוג לא יצאו את מדינת ישראל (דוגמת נישואי פרגוואי). ההכרה בנישואין מבוססת על הלכה רבת שנים של בית המשפט העליון8 , לפיה אין זה מעניינו של פקיד הרישום לבדוק את תוקף הנישואין. הרישום במרשם האוכלוסין משרת את בני הזוג לכל צורך מעשי בחיי היום-יום.

אין בנמצא נתונים מספריים מדוייקים על מספר הזוגות, הנישאים מדי שנה בנישואין אזרחיים בחו"ל, ועל המניעים לבחירה בנישואין אלה (חוסר יכולת להנשא בישראל או חוסר רצון להנשא לפי הדין הדתי). עם זאת נראה, כי התופעה אינה מבוטלת. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 1994 מראים, כי למרות שבמהלך עשרים השנים האחרונות חל גידול של 53% באוכלוסיה היהודית, ירד מספר הזוגות הנישאים ברבנות ב- 8% !

על-פי הערכות, נישאו בכל אחת מהשנים 1994 ו- 1995 כ- 3,000 זוגות בנישואין אלטרנטיוויים (נישואין אזרחיים בחו"ל, נישואי פרגוואי)9 . בשנת 1993 הוקם בתל-אביב המרשם לנישואין אלטרנטיוויים, שמטרתו להוות מאגר מידע מקביל למירשם המתנהל במשרד הפנים. במאגר זכאים להרשם בני זוג, אשר נאלצו או בחרו להינשא או להתקשר בדרך אלטרנטיווית (נישואין אזרחיים בחו"ל, הסכמים לחיים משותפים, נישואין קונסרווטיוויים ורפורמיים ועוד).


מדי שנה נישאים אלפי אזרחים ישראלים בנישואים אזרחיים בחו"ל, ומדינת ישראל מכירה בתוקפם של נישואים אלה. פנייה של זוגות רבים לנישואין אזרחיים בחו"ל מעידה על חוסר יכולתם או חוסר רצונם של אותם אזרחים להיזדקק לשירותיה של הרבנות.

במהלך שנת 1995 הכריז השר לענייני דתות, שמעון שטרית, כי משרדו יתמוך בהחזר הוצאות בגין נישואיהם בחו"ל של מנועי חיתון. יוזמת השר נתקלה בביקורת חריפה מצד החוגים הדתיים10 . הצעה זו היא צעד חיובי, ככל שהיא מהווה הכרה מצד רשויות המדינה באחריותן למצב, שבו נשללת מאזרחיה ומתושביה זכות היסוד להנשא. עם זאת ברור, כי אין לקבל לאורך זמן שיטה, בה נשלחים אזרחים להינשא בחו"ל כתרופה לפגיעת הדין הקיים בזכויות אזרח בסיסיות.


נישואין לא-אורתודוקסיים

בשנים האחרונות ניכרת עלייה במספר הזוגות הבוחרים להנשא בנישואין הנערכים על-ידי רב קונסרווטיווי (מסורתי) או רפורמי (מתקדם), רובם מתוך בחירה אידיאולוגית ולא בשל מניעה כלשהי להינשא ברבנות. לפי הערכות נישאו עד סוף 1995, באמצעות רבני התנועות הללו בארץ, בין 150 ל-200 זוגות ישראלים. וזאת, אף על פי שנישואים אלה אינם מוכרים על-ידי המדינה (למרות שהטקס כולל על-פי-רוב את כל המרכיבים, שיש בהם להקים מבחינת ההלכה נישואין ולו ספק-נישואין, דהיינו – עריכת הטקס בפני עדים, מתן טבעת שוות פרוטה על-ידי הגבר, ואמירת נוסחת הקידושים: `הרי את מקודשת לי`). בדרך כלל מתבקשים בני-הזוג להינשא גם בנישואין אזרחיים בחו"ל, ולהירשם במרשם האוכלוסין כנשואים.

ניסיון של שני רבנים רפורמיים לקבל הכרה מצד משרד הדתות כ`רשות רושמת` לא צלח. ב- 1989 דחו שופטי בג"צ11 עתירה בנושא, ובכך נתנו אישור לסמכות הבלעדית של הרבנות הראשית להכיר ברבנים רושמי נישואין בישראל.

אי ההכרה בנישואין, שעורכים רבנים רפורמים וקונסרווטיוויים בישראל, פוגעת בזכותו של הציבור הישראלי המעוניין בכך להינשא בפני רבנים המקובלים עליו ובטקס קרוב לליבו.


נישואין קונסולריים

בשנת 1992 עתרו לבג"צ בני זוג, יהודי ולא-יהודיה, שניהם אזרחי ברזיל, אשר נישאו בפני הקונסול הברזילאי בתל-אביב. בן הזוג היהודי עלה לישראל מכוח חוק השבות ושמר על אזרחותו הברזילאית. משרד הפנים סירב לרשום את הנישואין בטענה שהקונסול מוסמך להשיא בני זוג בישראל רק כאשר שניהם אזרחי מדינתו ואינם אזרחי מדינת ישראל.

בחודש יוני 1994 פסק בית המשפט העליון, כי פקיד מרשם האוכלוסין חייב לרשום את בני זוג כנשואים.12 פסק-דין זה פותח פתח לזוגות, למשל מקרב עולי חבר העמים, אשר שמרו על אזרחותם המקורית, ואשר אינם יכולים להינשא בישראל, לזכות בכל-זאת בהכרת המדינה לנישואיהם. אם קונסול המדינה ממנה באו מוסמך, על פי דיני מדינתו, להשיאם.

יצויין כי לאחר פסיקת בית המשפט, סירב משרד הפנים להעניק לבת-הזוג שאינה יהודיה אזרחות ישראלית מכח חוק השבות, בטענה כי בית המשפט לא דן בשאלת תוקף הנישואים, אלא בשאלת רישומם בלבד. לטענת המשרד, שיקול הדעת שמפעיל משרד הפנים בבואו ליתן אזרחות לפלוני שונה במהותו מזה הדרוש לצורך רישום הנישואים, שכן בעוד שמרשם האוכלוסין הוא אך בגדר מאסף נתונים סטטיסטי, ללא ערך ראייתי, הענקת אזרחות על-פי חוק השבות הינה מעשה בעל חשיבות עליונה ועל כן מחייבת בחינה זהירה ומעמיקה יותר. לטענת המשרד אין לקונסול זר סמכות לערוך נישואין בנסיבות האמורות, ולכן אין להכיר, לצורך חוק השבות, בנישואין שערך.

מעמדם של נישואים קונסולריים אינו ברור, אפוא, וקשה להעריך אם ניתן יהיה לעשות שימוש באופציה זו בהיקף משמעותי, עבור זוגות המנועים מלהינשא בישראל. בתחילת אוגוסט 1995 פנה משרד החוץ לקונסוליות הזרות בישראל בבקשה להימנע מעריכת נישואים קונסולריים בישראל בשל הספק לגבי התוקף שלהם.


לאור הגידול במספר הישראלים, הבוחרים בחלופות לנישואין הדתיים ובמיוחד בהעדר פתרון לנישואיהם של עולים מארצות חבר העמים, שהרבנות אינה מכירה ביהדותם, צפוי כי תגבר המצוקה של זוגות המבקשים להינשא בישראל. מציאות זו מהווה הפרה קשה של זכויות האדם בישראל. על המדינה להיערך לתת בעתיד אפשרות לזוגות המעוניינים, או נאלצים, להינשא בנישואים אזרחיים בארץ.


נישואין של מוסלמים – בעיות מיוחדות

אזרחים מוסלמים בישראל נישאים על-פי הדין המוסלמי על-ידי רושמי נישואין ("מאזונים"), הפועלים מטעם משרד הדתות. כמו במקרה של הדין היהודי, גם כאן מתעוררת שורה של בעיות, במיוחד לגבי פגיעה בזכויותיה של האשה. עדיין רווחות בישראל תופעות של עבירה על החוק בהקשר של נישואים מוסלמיים. אין בידינו נתונים לגבי ממדי התופעה, אך ככל הידוע לנו אכיפת החוק הפלילי על עבירות אלו היא רופפת ביותר.


1. מקרים של נישואין ללא הסכמה מלאה של הכלה

בחלק מהמקרים חותם אבי-הכלה על הסכם הנישואין במקומה. מעבר לבעיה העקרונית שבהתקשרות לנישואין בשמה של האשה, שהיא הליך בלתי-חוקי, עולה במקרים אלה חשש, כי הנישואין לא נעשו מתוך הסכמה ורצון מלאים שלה.

2. ביגמיה ונישואי קטינות

בקרב אוכלוסיות שונות (במיוחד בדואים) קיימת תופעה של נישואין ביגמיים ונישואי קטינות.

3. תנאי לחלוקת רכוש

רושמי הנישואין נוהגים להוסיף, מיוזמתם, תנאי להסכם הנישואין, לפיו בעת פקיעת הנישואים יחול הדין השרעי, ולא החוק הישראלי,13 הקובע חובה לחלק את רכוש בני הזוג באופן שווה. להכנסת תנאי כזה להסכם יש השלכות מרחיקות לכת לגבי האשה, שכן הדין השרעי אינו מכיר בעיקרון השיתוף בנכסים אם הנכסים רשומים על שם הבעל (כפי שהדבר נעשה לעתים מזומנות).


על שר הדתות, היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית הדין השרעי להנחות את רושמי הנישואין המוסלמיים, שלא להכניס להסכם הנישואין תנאי, המגביל את תחולת החוק הישראלי, ולהקפיד על חתימה של האשה על הסכם הנישואין לאחר שווידאו כי התקיימו התנאים הנדרשים על-פי חוק, וביניהם היותם של שני בני הזוג פנויים, מעל גיל המינימום לנישואין, והסכמה חופשית לנישואין של שני הצדדים.


גירושין


ההסדר החוקי במדינת ישראל לעניין גירושין זהה לזה הקיים לעניין נישואין, כלומר, אין גירושין אזרחיים אלא רק גירושין דתיים בהתאם להוראות הדין האישי של בני הזוג14. גם מי שנישא בחו"ל ייאלץ ברוב המקרים להתגרש בבית דין רבני15. החלת הדין הדתי על ענייני הגירושין, הן של מוסלמים והן של יהודים, גורמת לפגיעה בכמה היבטים בזכויות האדם, ובמיוחד בזכויותיהן של נשים.


הדין היהודי

להלן יפורטו מספר בעיות הנובעות מתחולתו של דין תורה על ענייני הגירושין של יהודים וממסירת סמכות השיפוט בנושא לידיהם של בתי-הדין הרבניים.

1) "מירוץ הסמכויות"

לבית הדין הרבני, הדן לפי דין תורה, סמכות ייחודית לעצם מתן הגט. בנושאים אחרים – כגון מזונות האישה והילדים, חלוקת הרכוש וכדומה – קיימת סמכות מקבילה לבית המשפט המחוזי. קיומן של סמכויות מקבילות גרם לתופעה המכונה "מירוץ הסמכויות" – בה בן-זוג אחד מבקש להקדים את משנהו בהגשת התביעה לערכאה הנוחה לו (לגבי הנשים – בית המשפט המחוזי, לגבי הגברים – בית הדין הרבני). מירוץ הסמכויות הוליד תוצאות שליליות שונות – בני הזוג לא מיצו אפשרויות של הידברות, מחשש כי בן-זוגם יקדימם בפנייה לערכאות, הוגשו תביעות פיקטיוויות שכל מטרתן היתה לשלול מבן-הזוג האחר את הדרך לפנות אל בית המשפט ועוד.


פרשת בבלי

דוגמה להבדל המכריע העשוי להיווצר כתוצאה מהתדיינות בבית-הדין הרבני למול התדיינות בבית-המשפט המחוזי היא פרשת בבלי. בפרשה זו הקדים הגבר את האישה והגיש תביעה לגירושין בבית הדין הרבני, הגבר כרך בתביעתו גם את המזונות ואת חלוקת הרכוש. בית הדין הרבני דחה את טענת האישה כי מכוח הלכת השיתוף שיצרה הפסיקה, היא זכאית למחצית שוויו של רכוש בעלה, וקבע כי אין בית-הדין הרבני מחוייב לפסוק על פי הלכת השיתוף. זכויותיה של האישה ייקבעו אפוא, על-פי הכתובה ועל-פי ההלכה בלבד.

האישה עתרה לבג"צ כנגד החלטת בתי הדין הרבניים. בפסק-דין תקדימי, שנתפרסם בראשית שנת 1994,16 קבע השופט אהרון ברק כי אי התחשבות בחיים משותפים כבסיס ליצירת שיתוף בנכסים, תוצאתה ברוב המקרים תהיה הפליית האישה לרעה, זאת מאחר שבמציאות החיים החברתית בישראל, לעיתים קרובות האישה מקדישה זמנה לגידול הילדים ולטיפוח הבית, בעוד שהגבר עושה לפרנסת המשפחה, והנכסים הנרכשים נרשמים על-שמו. השופט ברק קבע כי בית הדין הרבני חייב לנהוג על-פי הוראות חוק שיווי זכויות האישה, ולכן אינו יכול לקבוע חלוקת רכוש המבוססת על הפלייתה לרעה של האישה.

בג"צ הוסיף וקבע כי כאשר דן בית-הדין הרבני בעניינים שאינם ענייני מעמד אישי, עליו לפסוק בכל מקרה על-פי המשפט האזרחי, ולא רק כאשר קיימת הוראת חוק המופנית במפורש אל בית הדין הרבני. כל דרך אחרת עשויה לדעת השופט ברק, ליצור "קטיגוריות סיוטיות" בהן אותה אישה היא בעלת נכסים כשהיא מתדיינת בבית-המשפט המחוזי, ופנויה מנכסים כשהיא מתדיינת בפני בית-הדין הרבני.

פסק-דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בעניין בבלי, עורר סערת רוחות קשה בקרב דייני בתי-הדין, אשר ראו בו התערבות בעצמאותם השיפוטית של בתי הדין והפרת האיזון שנקבע בחקיקה בחלוקת הסמכויות בין הערכאה הדתית לערכאה החילונית, ובפועל נמנע בית הדין הרבני עד מועד כתיבת שורות אלו מלפעול על-פי הנחיית בית המשפט העליון.


2) סרבנות גט

על-פי הדין היהודי מעשה הגירושין צריך להעשות בהסכמה הדדית – של הגבר, הנותן את הגט, ושל האישה, המקבלת אותו. התוצאה היא כי אי-הסכמה לגירושין מצד אחד מבני-הזוג, הנובע לעיתים מרצון להשיג יתרונות כלכליים או מנקמנות אישית, עשוי לעגן את בן-הזוג האחר.

בראשית שנת 1995 התקבל בכנסת תיקון לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה), תשנ"ה-1995, אשר מטרתו לתת מענה למצוקתם של גברים ונשים מסורבי גט. אמנם אף לפני חקיקת חוק זה היתה בידי בית-הדין הרבני הסמכות לשלוח למאסר גבר המסרב לתת גט לאישתו, אך הניסיון הוכיח כי רק לעיתים רחוקות עשו בתי הדין הרבניים שימוש בסמכותם זו, ואף משנקטו בה, לא בהכרח הועילה (ידוע מקרהו של סרבן גט אשר העדיף לשבת שנים ארוכות בבית-סוהר מאשר לתת גט לאישתו ומת בכלא במהלך ריצוי מאסרו).

החוק החדש, אשר נחקק כהוראת שעה למשך ארבע שנים, עושה שימוש באמצעי הלכתי, הידוע בכינוי "הרחקה דרבנו תם", המאפשר לשלול מסרבן גט זכויות חברתיות וכלכליות שונות. על-פי החוק הוסמך בית-הדין הרבני, אם קבע שהאיש יתן גט לאישתו או שקבע כי על אישה לקבל גט מבעלה, והפסק לא קויים (או שבית-הדין החליט כי איש יתן חליצה לאלמנת אחיו והאיש לא קיים את החליצה), לתת צו הגבלה כנגד האיש או האישה. צו ההגבלה עשוי לפגוע בזכויות שונות ובהן – הזכות לצאת מן הארץ, לקבל דרכון, להחזיק ברישיון נהיגה, לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על-פי דין, לפתוח או להחזיק חשבון בנק ועוד. כמו-כן יכול בית הדין להורות על מאסר לתקופה של עד חמש שנים (עם אפשרות להאריך המאסר עד לתקופה של עשר שנים).

לפי נתונים שמסר מנהל בתי הדין הרבניים, הרב אליהו בן-דהן, ניתנו – בתשעת החודשים שלאחר חקיקת הוראת השעה לקיום פסקי דין של גירושין – עשרים צווי הגבלה (כולם כנגד גברים), ב- 12 מן המקרים, נתן הבעל גט לאשתו בעקבות הוצאת הצו.17


3) עגינות שלא כתוצאה מסרבנות

בן-זוג עשוי למצוא עצמו עגון בנסיבות שונות בהן לא ניתן לסדר גט, ולאו דווקא כתוצאה מסרבנות, כך כאשר אחד מבני-הזוג נעלם, ועקבותיו לא נודעו, או כאשר מחלת נפש פוגעת ביכולתו של בן הזוג ליתן או לקבל את הגט.

במצב בו לא ניתן לסדר גט, אם מחמת סרבנות או מסיבה אחרת, שונה מצבו של הגבר ממצבה של האישה. בעוד שהגבר יכול לקבל היתר מאת בית-הדין הרבני לשאת אישה נוספת על אישתו ("היתר מאה רבנים"), עשויה האישה להיוותר עגונה, אלא אם יוכח כי בעלה נפטר או אם חלה במחלת נפש – אם בעת שפיות יתן לה את הגט. במהלך השנה החולפת נמתחה ביקורת ציבורית על מוסד היתר הנישואין כיוצר חוסר שיוויון בין הגבר לבין האישה, וכן על מתן היתר נישואין בנסיבות בהן הדין היהודי מתיר זאת, אך בעיני הציבור נראו כבלתי מוצדקות, כך, למשל, כאשר אשה לא יכולה היתה להביא ילדים לעולם או כאשר האישה צוותה על-ידי בית-הדין הרבני לקבל גט והיא עמדה בסירובה.


מנהל בתי-הדין הרבניים, הרב אליהו בן-דהאן, מסר לנו כי מדי שנה ניתנים בממוצע כ- 11 היתרים ניתנו לגברים לשאת אשה שנייה.


הדין המוסלמי

על-פי הדין המוסלמי זכאי הגבר לגרש את האישה על-כרחה באמירת `טלק` (מגורשת). בכך מבצע הגבר עבירה שדינה על-פי חוק העונשין18 חמש שנות מאסר, אך הגירושין תקפים על-פי הדין האישי.

האישה יכולה ליזום הליך גירושין בבית הדין השרעי המוסמך להתיר את הנישואין. נציין, כי סמכויות בתי הדין השרעיים בענייני משפחה רחבות מאלו של בתי הדין הרבניים, והם מוסמכים לדון באופן בלעדי גם בתביעות מזונות האשה והילדים, אחזקת ילדים, ואבהות19 .


העדות הנוצריות

הכנסיה הרומית-קתולית רואה את הנישואין כדבר שבקדושה ולכן אינה מאפשרת גירושין. בנסיבות מסוימות ניתן להפקיע את הנישואין. הכנסיה הביזנטית ובנותיה, העדות המזרחיות, מתירה גירושין ומכירה במספר רב של עילות גירושין.


ההצעה להנהיג נישואין וגירושין אזרחיים בישראל

הדרישה להנהיג נישואין וגירושין אזרחיים בישראל עולה שוב ושוב על סדר היום הציבורי, ומעוררת מחלוקת ציבורית עמוקה. המצדדים בחוק הקיים מזהירים כי הנהגת נישואין אזרחיים – ובעיקר גירושין אזרחיים – עשויה להביא לפיצול העם היהודי בישראל לקבוצות אשר אינן נישאות זו בזו.

החשש נובע מהעובדה כי על-פי ההלכה ילד הנולד לאישה נשואה שלא מבעלה, הוא ממזר, ולפיכך יש הטוענים כי אם מדינת ישראל תאפשר ליהודים נשואים להתגרש בגירושין אזרחיים, ייחשבו ילדים, שייוולדו לאשה לאחר גירושיה, כממזרים.

המצדדים בהנהגת נישואין וגירושין אזרחיים מצביעים על הפגיעה החמורה אשר גורמת השיטה הנוכחית לזכויות אזרח בסיסיות ובעיקר על העובדה כי "תפריה" של השיטה הולכים ונפרמים – מספרם של האזרחים אשר אינם יכולים להנשא בישראל עלה באופן ניכר בעקבות גלי העלייה, ובד בבד מסתמן שינוי עמדות בציבור הישראלי, ומספר הזוגות החילוניים אשר אינם חפצים להנשא בנישואין דתיים, או מעדיפים נישואין דתיים לא-אורתודוכסיים, הולך ועולה מדי שנה. קיומן של דרכים לעקוף את מגבלות הדין הדתי יצר מעין `שסתום לשחרור לחץ`, אשר מצד אחד איפשר המשך קיומה של השיטה הנוכחית, אך מצד שני גרם לפיחות, הן במעמדה של השיטה והן במעמד מוסד הנישואין בכלל.

קיימות הצעות שונות, לתקן את החוק במגמה להנהיג נישואין אזרחיים בישראל, ביניהן הנהגת חובת נישואין וגירושין אזרחיים לכלל אזרחי מדינת ישראל, כאשר הבחירה אם לקיים טקס דתי נותרת ביד בני-הזוג, החופשיים כמובן, לבחור בסוג הטקס המועדף על-ידם. הצעה אחרת היא להעניק בחוק זכות בחירה לבני-הזוג בין נישואין דתיים לבין נישואין אזרחיים. כמובן שסיכויי הצלחתה של כל הצעה, המבקשת לשנות את החוק הקיים, יהיו תלויים בכוחות הפוליטיים ובנכונות הציבור הישראלי להתגייס למען שינוי החוק.

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: הזכות לחיי משפחה,הזכות לשוויון,זכויות אזרחיות,חופש הדת והחופש מדת,עוד

סגור לתגובות.