אפליית המיעוט הערבי

מתוך: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996


מדינה יהודית ו/או דמוקרטית?

בישראל חיים כמיליון אזרחים ערבים, שהם כ- 18% מכלל אוכלוסיית המדינה. במגילת העצמאות של מדינת ישראל, המשקפת את ה-"אני מאמין של האומה", מובטח שוויון זכויות אזרחי ומדיני גמור, ללא הפליה על בסיס גזע, דת ומין, ומופנית קריאה לתושביה הערבים של ישראל לקחת חלק בבניית המדינה ולהיות מיוצגים במוסדותיה. אולם, בד בבד עם הבטחת השוויון, הוגדרה המדינה המוקמת כ"מדינה יהודית בארץ ישראל", הגדרה המרמזת על הבחנה בין מעמדם של יהודים ולא-יהודים כאזרחי המדינה.

המתח בין הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית לבין מחויבותה המוצהרת לדמוקרטיה ולשוויון בין יהודים וערבים מלווה ומאפיין את היחס לערבים בישראל מאז הקמת המדינה ועד ימינו אלו, וקיבל ביטוי מפורש הן בחקיקה והן בפסיקת בית המשפט העליון1.

בחוק יסוד: הכנסת, המתייחס לפסילת רשימות מהשתתפות בבחירות, נאסר על רשימה "השוללת את קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי" להשתתף בבחירות2. בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נאמר, כי מטרת החוק "להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית"3.


"העיקרון, שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, הוא יסודה וייעודה של מדינת ישראל, והעיקרון של שוויון זכויות וחובות לכל אזרחיה של מדינת ישראל הוא ממהותה ומאופיה של מדינת ישראל. אין העיקרון האחרון בא אלא להוסיף על העיקרון הראשון ולא לשנות הימנו; עקרון השוויון של זכויות וחובות אזרחיות אין בו כדי לשנות מהעיקרון, שמדינת ישראל הרי היא מדינת העם היהודי, והעם היהודי בלבד."4(השופט מנחם אלון)


הדין בישראל


חוקים המסדירים את הזכות לאזרחות

חוק השבות, הנחשב כביטוי הראשון במעלה להיותה של ישראל הבית הלאומי של העם היהודי, מעניק לכל יהודי את הזכות לעלות לישראל. לא יהודים, המבקשים להפוך לאזרחי המדינה, עוברים דרך "מסלול" אחר: חוק הכניסה לישראל – הנוגע לענייני שהייה ואשרה לישיבה בישראל – וחוק האזרחות. וכך, יהודים (ובני משפחתם המנויים בחוק השבות) זכאים לקבל אזרחות ישראלית מעצם היותם יהודים, בעוד שערבים יכולים לקבל אזרחות מכוח לידה, תושבות או התאזרחות.

בעוד שכמה וכמה חוקים מבחינים בין יהודים לערבים בעניינים שונים – העיקריים שבהם הם החוקים המסדירים את הזכות לאזרחות (ראו לעיל) והחוקים המסדירים את מעמדם של המוסדות הציוניים (ראו בהמשך: אדם ומקום) – אין בישראל חוק יסוד, או חוק כללי אחר, המבטיח את הזכות לשוויון בכלל, ועל בסיס דת ולאום בפרט. זאת בניגוד למדינות רבות שעיגנו את הזכות לשיוויון, בכל תחומי החיים, בחוק מחייב. האיסור על רשויות המדינה להפלות מטעמי דת ולאום מקורו בהלכות הכלליות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, האוסרות על רשות ציבורית להפלות על בסיס גזע, דת, לאום ומין.

העדר חקיקה המבטיחה שיוויון על בסיס דת ולאום בולט במיוחד לגבי המגזר הפרטי, עליו לא חלה מחויבות כללית לשוויון כמו על רשות ציבורית. כך, למשל, אין בישראל חוק האוסר להפלות ערבים במתן שירותים לציבור הרחב (בנקאות, תחבורה ציבורית, מסעדות, כניסה לאתרים ומקומות ציבוריים, וכיו"ב), ואין חוק האוסר הפליה בתחום הדיור. ההגנה היחידה מפני הפליה קיימת בתחום התעסוקה.

ההבחנה בעניין אזרחות בין יהודים למי שאינם יהודים אינה מתמצה בסוגיית העלייה לארץ של יהודים. היא מלווה את אזרחיה הערבים של המדינה גם בנסיבות אחרות. למשל:


הערמת מכשולים בהענקת תושבות או אזרחות לבני-זוג של נשים ערביות

לעתים מזומנות מסרב משרד הפנים להעניק (או מקשה בהענקת) מעמד תושבות ואזרחות לבני-זוג של נשים ערביות אזרחיות ותושבות ישראל. על-פי-רוב עולה הבעיה לגבי נשים שנישאו לגברים תושבי השטחים, ומבקשות כי בעקבות נישואיהן יקבלו בני-זוגן מעמד של תושב בישראל5. המדיניות המוצהרת של משרד הפנים היא, אומנם, לאפשר לגברים שנישאו לאזרחיות המדינה לקבל מעמד של תושב קבע, אולם בפועל המשרד מערים קשיים רבים בפני מימוש זכות זו6. למותר לציין, כי יהודים ויהודיות אזרחי המדינה (ובני-זוגם/ן) אינם נתקלים בבעיה כזו, שכן חוק השבות מעניק לבן זוג של יהודי את הזכות לקבל אזרחות מכוח שבות.


שלילת אזרחות מנשים ישראליות שנישאו לתושבי השטחים ועברו להתגורר בשטחים

מזה שנים מפעיל משרד הפנים מדיניות מפלה כלפי נשים ערביות, אזרחיות המדינה, שנישאו לתושבי השטחים ועברו להתגורר בשטחים. נשים אלו הוחתמו, ללא הבנה והסכמה מודעת מצידן, על בקשה לוויתור על אזרחותן הישראלית עם קבלת תעודת הזהות של השטחים. שר הפנים אישר את הוויתור על האזרחות הישראלית, דבר שהותיר נשים אלו ללא אזרחות של מדינה כלשהי7. וכך, כאשר (בעקבות גירושין או התאלמנות) ביקשו הנשים לחזור עם ילדיהן ולגור בישראל, גילו כי הן נטולות כל מעמד חוקי במדינה. מעבר לכך ששהייתן במדינה נחשבת בלתי חוקית, הן אינן זכאיות לקיצבאות הביטוח הלאומי, הן וילדיהן אינם מבוטחים בביטוח בריאות, ואין אפשרות לרשום את הילדים לבית-ספר.

לפני כשנה עתרו מספר נשים לבג"צ בעניין זה, אולם, כפי שקרה לא פעם בעבר, החזיר להן משרד הפנים את אזרחותן זמן קצר לפני מועד הדיון בבג"צ, ומנע בכך ביקורת שיפוטית על פעולתו. אין בידינו נתונים על מספר הנשים והילדים המצויים במעמד זה, אך להערכתנו זו בעיה רחבת היקף. נציין, כי בפעולתו מפלה משרד הפנים את הנשים הן מחמת מינן – מדיניות דומה אינה מופעלת, למיטב ידיעתנו, לגבי גברים – והן על בסיס הלאום – נשים יהודיות, העוברות להתגורר בשטחים (וככל הידוע לנו גם יהודיות הנישאות לערבים תושבי השטחים) אינן מאבדות בעקבות המעבר לשטחים את אזרחותן הישראלית.


איסור הפליה בתעסוקה

בשנת 1995 תוקן חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ונקבע בו (בין היתר) איסור הפליה בתעסוקה מחמת דת או לאום. בכך העניק החוק הגנה לעובדים ערבים, שהופלו על ידי מעביד מחמת דתם או לאומם. איסור ההפליה חל גם על קביעת תנאים שהם לכאורה בלתי מפלים, אך בפועל משמעם הפליה על בסיס לאום או דת, והם אינם רלוונטיים לתפקיד, כגון דרישה לשירות צבאי.

בחקיקת חוק זה הושגה התקדמות של ממש בעיגון הזכות לשוויון בתעסוקה בהליכי קבלה, קידום, תנאי עבודה ופיטורים. תחום התעסוקה הוא, כיום, התחום היחיד, בו נאסרה בחוק באופן מפורש הפליה בסקטור הפרטי, באשר הוא חל על כל מעביד המעסיק שישה עובדים ומעלה. ביתר תחומי החיים – ובכלל זה דיור, מתן שירותים לציבור וכניסה למקומות ציבוריים – אין חוק האוסר הפליה על בסיס לאום.


יש לעגן בחוק את הזכות לשוויון ואיסור ההפליה במתן שירותים לציבור ובדיור, ולהקים מנגנון ממלכתי לאכיפת החוק.


מדיניות הרשויות

המחויבות הבסיסית שבהכרזת העצמאות, להעניק שוויון זכויות מלא לערבים בישראל, לא מומשה, והאזרחים הערבים סבלו – וממשיכים לסבול – מהפליה ומקיפוח בתחומים רבים של החיים.

במה שנוגע לזכויות האזרחיות – האזרחים הערבים בישראל מממשים את זכויותיהם הבסיסיות: הם זכאים לבחור ולהיבחר למוסדות הנבחרים של המדינה, הן במישור הממלכתי והן במישור המקומי, ומאז הסרת הממשל הצבאי, בשנת 1966, מן האזורים בהם חיה רוב האוכלוסייה הערבית, הם נהנים באופן בסיסי מחופש ביטוי, חופש תנועה וחופש התאגדות.

לעומת זאת בתחומים רבים, בעיקר אלה הנוגעים להקצאת משאבים – וביניהם חינוך, דיור והתיישבות, רווחה, תקציבים לרשויות מקומיות, תעסוקה ושיתוף במוסדות ציבוריים – עדיין יש פערים גדולים בין יהודים לערבים.


על אף האמור במגילת העצמאות ולמרות המדיניות המוצהרת של ממשלות ישראל, סובלים האזרחים הערבים בישראל מקיפוח ומהפליה בתחומים רבים – במיוחד במה שנוגע להקצאת משאבים. הממשלה הנוכחית נקטה צעדים חיוביים במגמה לצמצם את הפערים. עם זאת, כדי לסגור את הפערים הקיימים דרושה תוכנית פעולה מקיפה ונחישות במימושה.

בהמשך נסקור תחומים אחדים בהם בולט אי-השוויון בין יהודים לערבים בישראל. אין בכוונתנו וביכולתנו להקיף במסמך זה את כל ההיבטים והמורכבות של מעמד הערבים אזרחי המדינה, על פני תקופה של ארבעים ושמונה שנים. נבקש להצביע על הבעיות העיקריות הדורשות התייחסות ופיתרון, ועל טיפולן של הרשויות בבעיות אלו.


שירות צבאי

הפליה יכולה להתקיים, בצורה עקיפה, גם אם בחוק עצמו אין הבחנות על בסיס לאום, דהיינו – באמצעות שימוש בקריטריונים ומושגים אשר תוצאתם הפליה. דוגמא מובהקת להפליה עקיפה מסוג זה היא העמדת הקריטריון של שירות צבאי כתנאי לקבלת זכות, שירות או הטבה.


קיצבת יוצא צבא

השימוש הבולט ביותר בקריטריון "יוצא צבא", כהפליה עקיפה כלפי ערבים, נעשה באמצעות "קי"צ – קיצבת יוצא צבא". קיצבה זו, שהונהגה בראשית שנות השבעים מתוקף חוק חיילים משוחררים, שולמה על-ידי המוסד לביטוח לאומי יחד עם קיצבת הילדים הרגילה שהמוסד משלם, והעניקה תוספת כספית משמעותית למשפחות חיילים (וקרוביהם), שלהן שלושה ילדים או יותר. החוק הגדיר "חייל" כמי ששירת בכוחות הביטחון, ו"בן משפחה" כבן זוג, ילד או הורה. בפועל – רוב היהודים, שלהם שלושה ילדים או יותר8, קיבלו את הקיצבה, בעוד שרוב הערבים לא קיבלו אותה.

קיצבת יוצא צבא היתה קיצבה מפלה מבחינת תחולתה, ללא כל הצדקה. לא היתה כל זיקה בין הזכאות לקיצבה לבין השירות הצבאי, והיא שימשה בפועל כדרך להיטיב עם קבוצת אוכלוסייה אחת ולא עם אחרת, ללא קשר למצבם הכלכלי של אלה או אלה.

לפני כשנתיים שינתה הממשלה את מדיניותה בנושא זה והחלה בביטול ההפליה בשלבים, תוך העלאה הדרגתית של ערך קיצבת הילדים במהלך השנים 1997-1994, עד להשוואת גובה קיצבאות הילדים לכל אזרחי המדינה9. בכך תבוא על תיקונה מציאות של הפליה קשה ובלתי מוצדקת נגד ערבים, תוך השוואת ההטבות למשפחות יהודיות וערביות שלהן אותו מספר ילדים.


קיצבאות ילדים שמשלם המוסד לביטוח לאומי לאזרחי ישראל

(כל הסכומים – בערכים של אוגוסט 1995)


שירות צבאי כתנאי לקבלה לעבודה

תחום אחר, בו נעשה שימוש בקריטריון השירות הצבאי באופן המפלה ערבים לרעה, הוא תחום העבודה. לעתים קרובות, תנאי לקבלה למשרה הוא שירות צבאי.

התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, מיוני 1995, אוסר, בין היתר, על הפליה מטעמי לאום או דת, הן ישירות והן בעקיפין, החוק אף אוסר על קביעת תנאים לא עניינים כתנאי לקבלה או קידום בעבודה. ומכך משתמע איסור על מעביד פרטי לקבוע דרישה של שירות צבאי אלא אם כן דרישה זו היא חיונית לצורך מילוי התפקיד. אף על פי כן, עדיין רווחת התופעה של הפליה בקבלה לעבודה באמצעות השימוש בתנאי מקדמי זה. במקרים רבים זו עבירה על החוק, ויש לפעול בתקיפות נגד התופעה.


"דרושים"

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שחיפשה מנהלים ללשכות מקומיות לקראת מפקד האוכלוסין והדיור, פירסמה בחודש יוני 1995 מודעת "דרושים" בעיתונים. אחד התנאים לקבלה לתפקיד היה: "אחרי שירות צבאי/פיקודי". בעקבות פנייה מטעם העמותה להכוון לימודי לתלמיד הערבי, החליטה נציבות שירות המדינה לפרסם מודעה חדשה, שבה הושמטה דרישה זו. חברת "טמבור", שחיפשה מקדמי מכירות לחנויות במרכז הארץ, פירסמה מודעת "דרושים" ובה, בין התנאים, נדרש שהמועמדים למישרה יהיו "לאחר שירות צבאי".

דוגמאות אלו ממחישות עד כמה השתרש בישראל הנוהג לראות בשירות הצבאי קריטריון קבלה הכרחי, גם כאשר אין כל קשר בין מהות התפקיד לבין השירות הצבאי. יש לראות בחומרה מיוחדת פרסום מודעות מסוג זה על-ידי גורמים ממשלתיים.


אדם ומקום – התיישבות, בינוי ושיכון

ההתיישבות היא ערך עליון באידיאולוגיה הציונית, וגישה זו מצאה ביטוי גם במונחים שהתנחלו בשפה העברית: "גאולת הקרקע", "אדמות הלאום", "ייהוד הגליל" וכדומה. מדיניות ההתיישבות, הדיור והשיכון של ממשלות ישראל מאז הקמת המדינה, כוונה להשגת שתי מטרות – קליטת עלייה ופיזור אוכלוסין. קליטת העלייה היתה ועודנה מיעדיה המרכזיים של מדינת ישראל, ופיזור האוכלוסין נתפס, בין היתר, כאמצעי ביטחוני אסטרטגי, המשלב בין התיישבות וביטחון. שני יעדים אלו אינם לוקחים בחשבון את האוכלוסייה הערבית בישראל. יתר על כן, חלק ניכר משטחי הקרקע להגשמת יעדים אלה היו שייכים לערבים במקורם.


קרקעות

בשנת 1950 התקבל בכנסת חוק נכסי נפקדים, שהפקיע את אדמותיהם ובתיהם של כל מי שהוגדרו "נפקדים". נכסים אלה הועברו לידיו של האפוטרופוס על נכסי נפקדים, וב- 1953 הועברו ל"רשות הפיתוח", המחזיקה בהם באמצעות מינהל מקרקעי ישראל.

"נפקדים"
"בהגדרה זו נכללו התושבים אשר נעדרו משטחי ריבונותה של מדינת ישראל ב- 1 בספטמבר 1948: אלה שברחו למדינות ערביות שכנות וגם כאלה שברחו לערים ולכפרים ערביים בגליל ובמשולש, אשר בתאריך הקובע, 1 בספטמבר 48`, עוד לא נכבשו על ידי צה"ל. בתום המלחמה הגליל כבר היה בשטח ישראל, ואילו כפרים רבים במשולש סופחו לישראל… עובדה זו לא ביטלה את הגדרתם של התושבים כנפקדים, ועתה הפכו לבעלי מעמד מיוחד, שזכה לכינוי האבסורדי והמופרך "נפקדים-נוכחים". לפי: איריס מילנר, "כך הופקעו אדמות הערבים", `מוסף הארץ` 5.1.96, בעמ` 65. מספרם של הנפקדים-נוכחים נאמד ב-75 אלף, ראו: עוזי בנזימן ועטאללה מנצור, דיירי משנה, ערביי ישראל מעמדם והמדיניות כלפיהם, כתר (סידרת `תעודת זהות`) ירושלים 1992, בעמ` 161.


מקרקעי ישראל

רק 7% מהקרקע במדינת ישראל היא בבעלות פרטית, כ- 4% בבעלות ערבים וכ- 3% בבעלות יהודים. יתר הקרקעות – 93% – שהם כ- 21 מיליון דונם, מוחזקות על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, המנהל אותן מטעם הבעלים:

  • כ- 2 מיליון דונם (פחות מ- 10%) הן אדמות הקרן הקיימת לישראל.
  • 2.3 מיליון דונם (קצת יותר מ- 10%) – אדמות רשות הפיתוח, שבמקור היו נכסי ערבים10.
  • כ- 80% הנותרים – אדמות מדינה, שהן כל הקרקעות שהיו עם יציאת הבריטים מארץ ישראל קניין ממשלת פלשתינה או הנציב העליון, וכן נכסים ללא בעלים ואדמות שהופקעו במשך השנים.

במועצת מינהל מקרקעי ישראל בין 18 ל- 24 חברים, מחציתם נציגי הקרן הקיימת לישראל ומחציתם נציגי הממשלה11. אין במועצת המינהל ולו נציג ערבי אחד. בין עובדי המינהל יש ערבי אחד.

כתוצאה מהפקעות אלו, והפקעת שטחים נוספים לצורכי ביטחון ולצורכי ציבור, איבדו הערבים בישראל, שעיקר פרנסתם התבססה על החקלאות, את מקור מחייתם. אלה מהם שזכו לפיצויים, פוצו על-פי-רוב בכסף ולא באדמות, ובסכומים שאינם מייצגים את שווייה האמיתי של הקרקע.

נכסים נוספים, שהועברו לידי רשות הפיתוח בשנת 1953, הם נכסי הווקף (ההקדש המוסלמי). נכסים דתיים, שאין בהם הכנסה אלא בעיקר נטל תקציבי לאחזקה ושיפוץ, כגון מסגדים ובתי-קברות, הועברו מאוחר יותר (בשנת 1965) לידי ועדי נאמנים מוסלמיים, אולם רכוש הווקף העירוני נשאר בידי רשות הפיתוח, כשההכנסות מהנכסים אמורות לממן את המטרות המקוריות של ההקדש המוסלמי – בתי-יתומים, מוסדות חינוך, מרפאות, קרנות סיוע לסטודנטים ועוד. אולם בפועל כספי התמורה של הווקף נקבעים באופן שרירותי ורחוקים מלספק את הצרכים שלשמם נועדו12.

התפתחות נוספת וחשובה בתהליך זה היתה בשנת 1976. בחודש מארס אותה שנה אישרה הממשלה החלטה להפקיע שטחים נרחבים בגליל13, על מנת לספחם לנצרת-עילית, כרמיאל, וצפת. רק כאלפיים דונם (עשירית מהשטח שהופקע) נועד לצורכי התושבים הערבים בגליל, להרחבת הכפר מכר, הסמוך לעכו. ההחלטה עוררה מחאה בקרב הציבור הערבי, שהובילה לאירועי "יום האדמה" ב- 30.3.76.


איקרית ובירעם

בחודש דצמבר 1995 הגישה ועדת השרים המיוחדת לעניין איקרית ובירעם את המלצותיה14. איקרית ובירעם, כפרים נוצריים סמוכים לגבול לבנון, פונו על-ידי צה"ל בשנת 1952 "עד שיסתיימו הפעולות הצבאיות באיזור". בחלוף שבועות אחדים, כשהמשיך צה"ל למנוע מתושביהם לחזור לכפרים, עתרו אלה לבג"צ15. בפסק-הדין הכיר בג"צ בזכותם של העקורים לחזור לבתיהם, אך במהלך הדיון הרס צה"ל את שני הכפרים (פרט לכנסייה) ומנע בכך את קיום פסק הדין.

בדו"ח שהגישה ממליצה ועדת השרים המיוחדת "בהמשך להתחייבויות השלטונות הישראלים בעבר וכפרעון חוב של כבוד, להפעיל הסדר סופי שלפנים משורת הדין לתביעות תושבי איקרית ובירעם, כמקרה יחיד, ייחודי ויוצא דופן בנסיבותיו, שלא יהווה תקדים":

  • להקצות 600 דונם לכל אחד משני הכפרים16, ולאפשר להקימם מחדש במעמד של יישוב קהילתי.
  • להקצות לכל אחד מבתי האב בכפרים – בכפוף לתנאים מסוימים – שלושה מגרשים לבנייה עצמית (מימון התשתיות באחריות המדינה).
  • כמו כן, ממליצה הוועדה לפצות את היישובים היהודים הסמוכים לאיקרית ובירעם, על הפגיעה הצפויה להם מהחזרת העקורים. להמלצה מצורפת תוכנית להקצאת 96 מיליון ש"ח (במשך עשר שנים) למטרה זו.


לאחר שנים רבות של מאבק מצד עקורי איקרית ובירעם בעוול שנגרם להם, הפתרון המוצע, המוצג כמעין חסד שנעשה איתם, הוא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. יש להחזיר לתושבי הכפרים את כל הקרקעות שהיו בבעלותם במועד פינוי הכפרים, למעט השטחים שנמסרו ליישובים חדשים ומעובדים ומיושבים כדין.


מעמד המוסדות הציוניים

המוסדות הציוניים – ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית לארץ-ישראל והקרן הקיימת לישראל – הוקמו לפני קום המדינה מכספי יהודים ולמען האוכלוסייה היהודית. לאחר קום המדינה זכו מוסדות אלה למעמד רשמי17 והמשיכו למלא תפקידים שלטוניים מובהקים בתוך המדינה ומחוצה לה, למרות שברוב-רובם של המקרים הם פועלים למען האוכלוסייה היהודית בלבד. וכך, ברוב התחומים בהם פועלים המוסדות הציוניים, מוצאים עצמם האזרחים הערבים נטולי זכויות18.

ההפליה הבולטת ביותר הנובעת ממעמדם של המוסדות הציוניים היא בתחום ההתיישבות. כידוע, אחת ממטרותיה המוצהרות של הסוכנות היהודית לארץ ישראל היא להקים יישובים. מאות יישובים ברחבי הארץ (קיבוצים, מושבים, מצפים ויישובים קהילתיים) הוקמו באמצעות ובסיוע הסוכנות היהודית. הדבר נעשה על ידי החכרת הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל לסוכנות, על מנת שזו תקים את היישוב. הסוכנות מסייעת במהלך השלבים הראשונים של הקמת היישובים הללו בהקמת התשתית, במתן הלוואות וכיו"ב.

הסוכנות היהודית ממומנת מכספי תרומות של יהודים בחו"ל. הקרן הקיימת לישראל היא בעלת חלק מהקרקעות שמנהל מינהל מקרקעי ישראל, קרקעות שאף הן נרכשו בכספי תרומות של יהודים בלבד. ברור, אם כן, שמוסדות אלה אינם מעוניינים שאנשים לא-יהודים ייהנו מכספים שנתרמו למען העם היהודי. אולם, בהפקדת חלק ניכר מיוזמות ההתיישבות בישראל בידי הסוכנות היהודית, ובהעדרה של "סוכנות" או תנועת התיישבות ערבית, יצרה המדינה הפליה בין יהודים לערבים, שהובילה למציאות שבה יישובים חדשים המוקמים בישראל, בסיוע הסוכנות, מיועדים למעשה ליהודים בלבד.


בנה ביתך

אימאן ועאדל קעדאן מתגוררים עם שתי בנותיהם בבקה אל גרבייה, שבה רמת השירותים והתשתית נמוכות ביותר, הצפיפות גבוהה ורמת החינוך אינה מבטיחה טובות. בני הזוג קעדאן ביקשו לרכוש מגרש ולבנות בית בעיר קציר, ההולכת ומוקמת באיזור ואדי ערה, אך נדחו, בטענה שמדיניות היישוב היא שלא לאפשר מגורים במקום לערבים, אלא ליהודים בלבד.

הישוב קציר הוקם על-ידי הסוכנות, לפני למעלה מעשר שנים, כיישוב קהילתי, ובמשך שנים התגוררו בו תושבים מעטים בלבד. בסוף שנות השמונים הוחלט להפוך את היישוב לעיר, כחלק מתוכנית לעיבוי היישובים היהודיים בוואדי ערה19. בקציר מוקמות כיום שתי שכונות על קרקע המדינה. האחת מיושבת על ידי משרד השיכון וחברה משכנת, והשניה – שכונת בנה ביתך – על ידי אגודה שיתופית והסוכנות היהודית, הפועלת כידוע עבור האוכלוסיה היהודית בלבד.

למרות ששתי השכונות הן למעשה חלק מיישוב אחד, ושתיהן מוקמות על קרקע ציבורית, נמכרות הדירות בשכונה שהקים משרד השיכון ישירות לציבור, ואילו מכירת המגרשים בחלק השני מותנית בקבלת אישור של נציג הסוכנות היהודית – החבר בוועדת הקבלה של היישוב. אלא שמדיניות הסוכנות היהודית היא שלא למכור דירות או להחכיר מגרשים ביישובים שהיא מקימה למי שאינו יהודי.

אימאן ועאדל קעדאן לא ויתרו ועתרו לבג"צ נגד הסירוב למכור להם מגרש בטענה שמדובר בהפליה פסולה על בסיס לאום העתירה מתבססת, בין היתר, על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הבא לממש את ערך השוויון. ניתן וצריך, לדעת העותרים, ליישב בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – שאחד מהיבטיה הוא הגשמת ערכי הציונות, לבין ערכיה כמדינה דמוקרטית – השומרת על זכויות האדם ובכללן הזכות לשוויון20.


בדואים

אוכלוסיית הבדואים בנגב נחשבת כאוכלוסיית המצוקה הקשה ביותר בישראל מבחינת רמת ההכנסה לנפש, רמת האבטלה ורמת התשתית והשירותים ביישוביהם. כיום חיים ברחבי הנגב כ- 85,000 בדואים. מהם כ- 48,000 מתגוררים בשבע עיירות שתוכננו על ידי המדינה21. שאר האוכלוסייה מפוזרת בלמעלה ממאה ריכוזים, שאינם מוכרים על ידי המדינה, בהם אין תשתית ושירותים בסיסיים. שתי בעיות עיקריות המלוות את הבדואים בנגב – בעיית הקרקעות ובעיית ההתיישבות – מכשילות פתרון בעיות בתחומי החיים האחרים, ומעיבות על ניסיונות לשפר את תנאי החיים באופן כללי.

מאז קום המדינה קיים סכסוך קרקעות בין המדינה לבין הבדואים, הטוענים לבעלות על שטחים של מאות אלפי דונמים מכוח עיבוד וחזקה. הבדואים מתקשים להוכיח את בעלותם על הקרקעות ששייכות להם, לדבריהם, שכן קביעת הבעלות נעשתה על פי כללים ומנהגים פנימיים, שאינם קבילים במשפט הישראלי.

חלק ניכר מהבדואים הטוענים לבעלות על אדמות מכוח חזקה, כבר אינם מחזיקים ומעבדים אותן, לאחר שבשנות החמישים הועברו הבדואים לאיזור הסייג (איזור בו ריכזה ממשלת ישראל את הבדואים), ולאחר מכן לא נתאפשר להם לחזור לאדמותיהם. רק לגבי חלק קטן מהאדמות שבסכסוך הושג הסדר עם המדינה.

מאז תחילת שנות החמישים ניסתה מדינת ישראל לעקור את הבדואים, אשר במשך דורות התפרנסו ממרעה וחקלאות, מאורח החיים המסורתי שלהם, וליישבם ביישובים עירוניים, תוך כפיית צורת חיים המנוגדת באופן בולט הן לאורח חייהם והן למאווייהם. מדיניות זו פגעה באורח קשה בכבודם ומפלה את התושבים הבדואים לעומת אוכלוסיות אחרות.

המסגרת ההתיישבותית היחידה שיועדה לציבור הבדואים, עד לאחרונה, היתה התיישבות עירונית, בשבע עיירות שתוכננו עבורם על-ידי הממשלה, ללא התייעצות אמיתית עימם. אי-שיתופם של הבדואים בעיצוב המדיניות ההתיישבותית שיועדה להם אינו רק עניין פורמלי. הרשויות לא לקחו בחשבון את הצרכים הייחודיים של הבדואים, הנובעים מתרבות שונה ואורח חיים ייחודי. אין עוד אוכלוסייה בישראל שכפו עליה מתכונת מגורים אחידה, ללא אפשרות בחירה בין חלופות22

דומה שהשנה חל מפנה בהתייחסות הרשויות לשאלת ההתיישבות של הבדואים, לפחות ברמה ההצהרתית. משרד הבינוי והשיכון הכין הצעה להסדר קרקעות, המקצה כספים לפיתוח ותכנון יישובים לבדואים ומסירה, לראשונה, את מגבלת ההתיישבות בשבע העיירות בלבד. בהזדמנויות אחדות ציין שר הבינוי והשיכון, בנימין בן אליעזר, כי המדיניות לעניין יישוב הבדואים השתנתה: הם לא יידרשו עוד לעבור לשבע העיירות בלבד, והוכנה תוכנית להקמת מסגרות התיישבות נוספות. משרד הבינוי והשיכון סירב למסור פרטים ברורים על התוכנית החדשה.

ביום עיון שנערך בכנסת בדצמבר 1995, מסר השר בן-אליעזר כי קיימת תוכנית לפתח עוד ארבעה יישובים עירוניים חדשים (שבכל אחד מהם יתגוררו 12,000-5,000 נפש), וכן שבעה יישובים חקלאיים (שבכל אחד מהם יתגוררו כ- 1,500 משפחות). כל עוד אין בידינו פרטים נוספים על תוכנית זו קשה, כמובן, להעריכה ולהביע דעה ברורה עליה. מהפרטים המעטים שנמסרו לא ברור כיצד היא מתייחסת לריכוזים גדולים בהם חיים בדואים, מה הסיבה להגבלה ל- 1,500 משפחות דווקא, ומה עמדתם של הבדואים עצמם לגבי תוכנית זו. כמו כן, ככל הידוע לנו, התוכנית מוגבלת לתחום טיפולו של משרד הבינוי והשיכון, ואינה מתייחסת, ככל הנראה, למכסות מים לחקלאות, שטחי מרעה והקמת תעשייה. יתר על כן, תוכנית מיתאר למחוז הדרום, שהופקדה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (באחריות משרד הפנים) אינה מבטאת שינוי במדיניות יישוב הבדואים אלא ממשיכה לדגול בתפיסה של יישובם בעיירות. על רקע זה הוגשו התנגדויות רבות לתוכנית והמועצה הארצות לתכנון ובנייה תצטרך להכריע לגביהן.


יש לברך על המגמה לשנות את המדיניות ולגוון את אפשרויות ההתיישבות המוצעות לציבור הבדואי. עם זאת, תכנון הפתרון חייב להיעשות בשיתוף ותיאום מרבי עם הבדואים עצמם, תוך הכרה במציאות המורכבת בה הם חיים.

יש להאיץ את מימוש התוכניות, שכן תנאי החיים של הבדואים כיום הם בלתי-נסבלים. אין להשלים עם כך שבשלהי המאה העשרים יש בישראל אנשים שאינם מחוברים לרשת המים והחשמל; שילדיהם לומדים בבתי ספר בתנאים מחפירים; שאוכלוסיית האנשים הנכים והמפגרים החיים בקרבם אינה זוכה לשירותים בסיסיים. למרבה הצער זהו מצבם של רבים מהבדואים, החיים בריכוזים שהמדינה אינה מכירה בהם. על המדינה לתת עדיפות גבוהה לפתרון מצוקות אלו, ולתקן עוול הנמשך שנים ארוכות.


יישובים לא מוכרים

נוסף על היישובים הבלתי מוכרים בנגב מצויים בצפון הארץ מצויים למעלה מארבעים יישובים ערבים שהמדינה אינה מכירה בהם, ובהם חיים כ- 40,000 תושבים, רובם (כ- 90%) ממוצא בדואי. כיוון שאינם מוכרים על-ידי המדינה, אין הם מחוברים לתשתית כלשהי (חשמל, מים, ביוב, טלפון, כבישים), אין להם תוכניות מתאר וכל בנייה בהם היא בהכרח בלתי-חוקית.

נציגי היישובים הקימו אגודה (אגודת הארבעים) במטרה לפעול לקידום ההכרה ביישוביהם, ולהביא לכך שהמדינה תכיר לפחות בריכוזים הגדולים בהם חיות מאות משפחות. פעולתם נשאה פרי, ובשנה האחרונה היתה התקדמות ממשית בהכרה ביישובים לא-מוכרים בצפון הארץ. בסוף שנת 1994 הוכרו ארבעה יישובים – עין-חוד, חואלד, דמיידה ואל עריאן. כעבור שנה, ב- 24.12.95, הוחלט להכיר בארבעה יישובים נוספים: חוסנייה, כמאנה, חומיירה וראס אל נבעה. לגבי היישוב ערב אל נעים, בו רמת השירותים והתשתיות היא מן הנמוכות ביותר בארץ, אמורה ועדת המנכ"לים לעניין ערביי ישראל לדון ולהגיש המלצות.

עם ההכרה ביישובים יש לפעול במהירות לפיתוחם, הכנת התוכניות הנדרשות, הקצאת שטחים ופיתוח התשתיות, על מנת להתגבר על פיגור של עשרות שנים. יש להמשיך בחיפוש פתרון לריכוזים קטנים יותר (באמצעות סיפוחם ליישובים קיימים או בדרך אחרת), ולפעול למציאת פתרונות במתכונת דומה ליישובים הבלתי מוכרים בנגב.


ערבים – יוק!

משרד החקלאות קידם בשנים האחרונות את ענייני החקלאים הערבים בכמה תחומים ייחודיים להם, ביניהם: פרוייקט ניקוז ואיגום עמק בית נטופה; פריצת דרכים חקלאיות וקידום ענפי הדיג וגידול הזיתים. לעומת זאת המדיניות הכלכלית של המשרד מכוונת ליהודים בלבד. כך, לדוגמה, הוציא משרד החקלאות במהלך שנת 1995 שני פרסומים, המצטיינים בהתעלמות מקיומם של הערבים בישראל:

1. תוכנית לפיתוח הנגב, שפורסמה בחוברת בשם "נגב 2000", התעלמה לחלוטין מקיומם של הבדואים, עד כדי מחיקת היישובים הבדואים מהמפה בחוברת.

2. ועדה מקצועית, שמונתה על מנת להציע מדיניות חקלאית וכפרית לישראל לשנים 1995-2000, פירסמה דו"ח על פעולתה23 24 . הדו"ח העוסק, כאמור, במדיניות החקלאית והכפרית של ישראל בסוף המאה ה-20, מתעלם לחלוטין מקיומם ומצורכיהם של חקלאים ערביים ושל מאות כפרים ערביים בישראל.


תכנון ובנייה

מאז קום המדינה הוקמו בישראל מאות יישובים חדשים עבור הציבור היהודי. לעומת זאת, פרט להקמת עיירות הבדואים בנגב, והכרה במספר יישובים לא מוכרים, לא הוקם מאז קום המדינה ולו יישוב ערבי אחד.

במשך השנים צומצמו שטחי השיפוט של היישובים הערביים25 . אדמות מסביב ליישובים ערביים, שהיו שייכות באופן היסטורי לתושבי היישוב, הופקעו לצורכי ציבור ומסיבות בטחוניות, אך כיום לא משמשות לא לזה ולא לזה.

כתוצאה מכך אין כמעט אפשרות חוקית לבנייה חדשה – למגורים, למבני ציבור, חינוך ותרבות וליצירת מקורות פרנסה כגון איזורי תעשיה ומסחר – ביישובים הקיימים26 27 . מצב זה יכול להיפתר באמצעות הרחבת היישובים והכללת חלק מהשטחים שהיו שייכים להם בעבר בשטח השיפוט שלהם.

היעדר ייצוג של הציבור הערבי במוסדות התכנון והבנייה מביא לכך שהצרכים של יישובים ערביים אינם מיוצגים ואינם נלקחים בחשבון. ב-1955 מונה לראשונה נציג ערבי (חנא סוייד, ראש מועצת עילבון) כחבר במועצה הארצית לתכנון ובנייה. עד היום אין לרוב היישובים הערביים תוכנית מיתאר מאושרת ובכלל זה לשלוש ערים: נצרת, אום-אל-פחם וטייבה.
בהיעדר תוכנית מיתאר, לא ניתנים היתרי בנייה.


אפשרויות מגורים מצומצמות

ערבים המבקשים לשכור או לקנות דירה בעיר, נתקלים לעתים קרובות בסירוב, מחמת היותם ערבים. אין, כאמור, בישראל חוק האוסר על אדם פרטי להפלות במכירה (או בהשכרה) של דירתו. אפשרויות המגורים, העומדות בפני אזרחיה הערבים של המדינה, מצומצמות אפוא בהרבה מאלו של היהודים.


משכנתאות נמוכות

מסכת התלאות אינה מסתכמת במיעוט האפשרויות. נתון נוסף, המשפיע על היכולת לממש פתרונות דיור, הוא גובה המשכנתאות שמעניק משרד הבינוי והשיכון. גובה המשכנתא לזכאים נקבע, בין היתר, על-פי קריטריון השירות הצבאי.

כיוון שרוב האוכלוסייה הערבית איננה משרתת בצבא, זכאיות רוב המשפחות הערביות למשכנתא נמוכה בכשליש מזו של משפחות בהן אחד מבני-הזוג שירת בצבא. לדוגמא, זוג נשוי + עד שלושה ילדים, שרוכש דירה בעיר עכו28 , זכאי – אם אחד מבני-הזוג שירת בצה"ל – למשכנתא של 118,000 ש"ח (נכון לדצמבר 1995). אם שני בני-הזוג בצה"ל, המשכנתא שהם זכאים לקבל תעמוד על 78,700 ש"ח.


היעדר בנייה ציבורית

פעולתו של משרד הבינוי והשיכון ליישום מדיניות הממשלה בדבר סגירת פערים בין יהודים וערבים היא שולית בלבד. המשרד, האחראי על ייזום וקידום פרויקטים של בנייה בכל רחבי הארץ, פועל באופן נמרץ ככל שמדובר ביישובים יהודיים (ייזום, תכנון, מענקים, זירוז בנייה) וחלק ניכר מהבנייה בישוביים יהודיים היתה בנייה ציבורית, בעוד שביישובים ערביים מיעטה המדינה ביוזמות בנייה ציבוריות, ולמעשה לא נעשו כמעט נסיונות לפתור את מצוקת הדיור של הערבים בישראל.


בנייה למגורים ביוזמה ממשלית – 1995

שיווק קרקעות, על-ידי משרד הבינוי והשיכון, לבניית דירות למגורים הוא האמצעי העיקרי למימוש מדיניות השיכון של הממשלה. במהלך שנת 1995 שיווק משרד הבינוי והשיכון ברחבי הארץ, קרקע ל- 32,259 דירות, מהן 2,377 (דהיינו כ- 7%) ביישובים לא-יהודיים. יצוין, כי ברישומי המשרד מפורט מספר הדירות בכל אחד מהיישובים היהודיים, בעוד שלגבי רוב היישובים הערביים אין פירוט כזה והנתונים לגביהם מרוכזים תחת הכותרת: מיעוטים29 .


תנאי מחיה ירודים

הצטברותם של נתונים אלה ואחרים יכולה להסביר, ולו באופן חלקי, את התנאים הירודים בהם חיה האוכלוסייה הערבית לעומת היהודית. השוואה שערך מרכז "אדווה" בין שלושה יישובים – עראבה, קרית מלאכי וקרית טבעון – מלמדת על צפיפות דיור גדולה מאוד ביישוב הערבי (ראו טבלה).


הקצאת משאבים לרשויות מקומיות

בעיית הפערים בין תקציבי הרשויות המקומיות הערביות לעומת היהודיות היוותה במשך שנים רבות נושא למאבק של הציבור הערבי. הטענות התמקדו בשיטת חישוב המענקים, שהנציחו הפליה קודמת על-ידי הסתמכות על תקציב קיים ואי-לקיחה בחשבון של מספר התושבים החיים ברשות, והוצאה מינימלית לנפש. שר הפנים מינה בשנת 1986 ועדה (ועדת סוארי) לקביעת הקריטריונים להקצאת משאבים לרשויות. בשנת 1993 הגישה הוועדה את המלצותיה, וביניהן, לשנות את בסיס החישוב כך שיבוסס על הוצאה מינימלית לנפש. קריטריון זה החל להיות מיושם בשנת 1995, למרות שעדיין אין יישום מלא של המלצות הוועדה. במקביל גובש דירוג חדש של רשויות מקומיות, על-פי העיקרון של הגדלת השתתפות המשרד בתקציב הרשות ככל שהיא מצויה בדירוג נמוך יותר. בסולם זה כלולות בדרגה הנמוכה ביותר, למשל, 35 רשויות ערביות כיום לעומת 7 בעבר.

לפי נתונים שמסר ראש הממשלה באוגוסט 1995, עלה תקציב הרשויות המקומיות הערביות ב-1995 בשיעור של 130.6 אחוזים (ריאלית) לעומת 1992. תקציב הפיתוח של הרשויות המקומיות הערביות עלה בתקופה זו עלייה ריאלית של 156.7 אחוזים30 . למרות עלייה זו הפערים בין רשויות מקומיות יהודיות וערביות גדולים מאד.


חינוך

מערכת החינוך הערבי בישראל סובלת הן מפערים איכותיים, ברמת ההוראה, שיטות ההוראה ומנהיגות חינוכית, והן מפערים כמותיים בין המשאבים שהופנו למערכת החינוך הערבי לעומת אלה שניתנו למערכת החינוך העברי. שני תחומים בהם היו עד לאחרונה פערים בולטים במיוחד הם המבנים ושעות התקן. פערים אלה צומצמו בשנים האחרונות במידה ניכרת, תודות להגדלה משמעותית של תקציב משרד החינוך לחינוך הערבי31 .


לצד התקדמות משמעותית בהיבטים תקציביים וכמותיים במיוחד בתחום המבנים ושעות התקן, נותרו על כנן בעיות חמורות בחינוך המיוחד, בחינוך בגיל הרך, בהיקף הנשירה, ובמיוחד בנושא דרכי ההוראה ותוכניות לימודים. אלה לא יוכלו להיפתר באמצעות השקעת משאבים בלבד, ונדרשת היערכות מקצועית ארוכת טווח ומעמיקה להתמודדות עם הפערים העמוקים.

1) מבנים

במערכת החינוך הערבי כ-7,500 כיתות ב-503 בתי ספר. כעשרים אחוז מכיתות הלימוד אינן תקניות (שטחן פחות מ-35 מ"ר), חלקן מהוות סיכון בטיחותי, אחרות קטנות מאוד. מאות כיתות פועלות בחדרים שכורים. בשלוש השנים האחרונות (1993-1995) הפנה משרד החינוך והתרבות משאבים רבים לבנייה בבתי ספר ערביים32 (בשנת התקציב 1995 קיבל החינוך הערבי כשליש מכלל תקציבי הבינוי והשיכון של משרד החינוך33 ), אולם לאור הפער העצום, שעדיין קיים, והגידול הצפוי במספר התלמידים בחינוך הערבי (בין היתר, מהסיבה – המבורכת כשלעצמה – של צמצום היקף הנשירה של תלמידים מבתי הספר), תידרש השקעה רבה עד להשוואת התנאים בין החינוך העברי לערבי.


2) שעות-תקן

בשנת הלימודים תשנ"ד חל מפנה בהקצאת שעות-תקן למערכת החינוך במגזר הערבי. משרד החינוך החל להקצות, מעבר לשעות התקן הבסיסיות, שעות נוספות או "אחרות" גם לחינוך הערבי. בשנת תשנ"ד נוספו לחינוך הערבי 11,000 שעות נוספות כאלו. כמו כן, בחטיבות הביניים הוחל בהקצאת שעות על בסיס אינדיווידואלי (בעבר הוקצו השעות על בסיס כיתתי, כך שבכיתות מרובות תלמידים, בהן מאופיין החינוך הערבי, קיבל כל ילד פחות מאשר בכיתות מעוטות תלמידים).

בשנת תשנ"ה הוחל לראשונה בהפעלת "מדד טיפוח" בחינוך הערבי. מדד הטיפוח, שנועד לקדם אוכלוסיות חלשות, הופעל במשך שנים באופן בלעדי במערכת החינוך במגזר היהודי. שהו אמצעי שמשמעותו הקצאת מאות אלפי שעות תקן לבתי ספר שבהם מדד הטיפוח הוא גבוה. ההכרה, כי יש להחיל באופן מסודר מדד לקידום אוכלוסיות חלשות בחינוך הערבי, היא התקדמות מבורכת. בשנת תשנ"ה קיבלה מערכת החינוך במגזר הערבי למעלה מ-10,000 שעות על בסיס מדד זה, וכן ניתנו שעות נוספות לסגירת פערים. לפי דו"ח המעקב "שוויון ושילוב" הושוו בשנת תשנ"ה שעות התקן בין שני המגזרים34 .

תחומים נוספים, בהם היתה השקעה משמעותית בשיפור המצב בשנים האחרונות, הם החינוך הטכנולוגי, הכשרת מורים וגננות והשירות הפסיכולוגי. יש לקוות שההשקעה תתחיל לשאת פירות בעתיד הקרוב. על אף ההתקדמות בנושאים המתוארים לעיל עדיין שוררות בעיות רבות במערכת החינוך במגזר הערבי. העיקריות שבהן: מסגרות החינוך לגיל הרך, החינוך המיוחד והיקף הנשירה מבתי הספר וכן דרכי ההוראה ותוכניות הלימודים.


3) הגיל הרך

מצב החינוך הערבי בגילאי טרום חובה עגום. בעוד שחינוך חובה35 הוא באחריות המדינה ובפיקוח משרד החינוך, מופעלת מערכת החינוך לגיל הרך (טרום חובה, עד גיל 5) על-ידי הרשויות המקומיות וגופים פרטיים או ציבוריים (כגון עמותות). רוב הילדים היהודיים בגיל שלוש ומעלה מבקרים בגן ילדים (בשנת 1993 ביקרו 95% מהילדים היהודיים בגיל שלוש בגן ילדים), שיעור הילדים הערביים בגיל זה, שביקרו בגן הילדים, הוא נמוך ביותר (בשנת 1993 ביקרו 44% בלבד מהילדים הערביים בישראל בגן ילדים. ביישובי הבדואים בנגב עומד שיעור הביקור בגני טרום חובה על 12% בלבד!36 )

מצב זה נובע ממחסור תקציבי של הרשויות המקומיות וכן מהעדר כיתות גן ומחסור בגננות מוסמכות, ולא מחוסר ביקוש לגני ילדים37 , והוא פוגע הן בילדים והן בהוריהם ובמיוחד באימהות, שנמנע מהן לצאת לעבודה. לפי נתוני הוועד לקידום החינוך בגיל הרך במגזר הערבי חסרות כיום כ-930 כיתות גן ביישובים ערביים. נוסף לכך, בהתחשב בגידול הטבעי, יהיה צורך בעוד כ-200 כיתות עד שנת 2,000.


יש צורך במאמץ משולב של משרד החינוך והרשויות המקומיות הערביות להשוואת ההזדמנויות הפתוחות בפני ילדים בגיל טרום חובה בחינוך הערבי ובחינוך העברי.

4) חינוך מיוחד

מצב החינוך המיוחד במגזר הערבי קשה במיוחד, והסיבות לכך מורכבות. בשל חולשתה של מערכת החינוך הכללית במגזר הערבי – שהתאפיינה בשיעור נשירה גבוה של תלמידים ככל שעלה גיל התלמידים, צפיפות בכיתות, היעדרם של מורים מקצועיים, מחסור במבנים ועוד – הוזנח תחום החינוך המיוחד במשך שנים רבות.

מנתוני משרד החינוך עולה כי בשנת תשנ"ג רק שבעה אחוז מכלל תלמידי החינוך המיוחד היו מקרב החינוך הערבי, בעוד שברור כי שיעורם של הילדים עם צרכים מיוחדים אינו נופל, וכנראה אף עולה (בשל נישואי קרובים, הזנחה באיתור מומים מולדים ואי טיפול בילדים עם מומים קלים), על חלקם של אלה בחינוך העברי. המודעות לבעיות ילדים עם צרכים מיוחדים בקרב האוכלוסייה הערבית עדיין נמוכה ומשפחות רבות "מתביישות" בכך שיש להן ילד עם צרכים מיוחדים.

ככל הידוע לנו, אין נתונים על הצרכים בתחום זה והיקפם. עם זאת, ברור כי חסרים באופן משווע כוח-אדם מקצועי ומסגרות חינוך מיוחד38 . התגברות על בעיות אלו מחייבת היערכות מעמיקה וארוכת טווח. העלייה היחסית במספר שעות הלימוד שהוקצו לחינוך המיוחד הערבי39 , ותוספת התקציב שניתנה השנה לחינוך המיוחד הערבי, רחוקות מלהוות אף תחילתה של מגמה רצינית לשיפור המצוקות הקשות בתחום זה40 .


אין די ביישום התוכניות, הפועלות בהצלחה בחינוך המיוחד העברי, בחינוך הערבי. יש לפעול לקידום החינוך המיוחד הערבי תוך התייחסות לבעיות הייחודיות שלו ויצירת פרמטרים ייחודים.

5) נשירה

למרות היעדר נתונים מדויקים על אחוז הנשירה בחינוך הערבי לעומת היהודי, ברור כי בעיית הנשירה בחינוך הערבי חמורה פי כמה מזו הקיימת בחינוך העברי. לפי נתוני משרד החינוך למדו בשנת 1993 91% מהילדים היהודים בגילאי 14-17 בבית ספר, לעומת 63% מהילדים הערבים41 .

לדברי ד"ר האלא חזאן, יו"ר ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, ממאה תלמידים המתחילים את לימודיהם בכיתות א`, רק 44 מסיימים כיתה י"ב, 35 ניגשים לבחינות הבגרות ורק 14 עוברים את כל בחינות הבגרות בהצלחה42 .

בכנס על ההשכלה הגבוהה בקרב הערבים בישראל, שהתקיים בחודש נובמבר 1995, מסר ד"ר מאג`ד אל-חאג`, ראש המרכז לחקר החינוך הערבי באוניברסיטת חיפה, כי מספר האקדמאים הערבים בישראל עומד כיום על כ-17,000, לעומת כ-300 בשנות הששים. שיעורן של הנשים בקרב הסטודנטים הערבים גדל בהתמדה ומגיע כיום ל-41%. חרף נתונים אלה נתקלים רבים מהערבים הנרשמים לאוניברסיטאות, בקשיים בבחינות הכניסה, קשיים הנובעים מרמת החינוך הערבי, ורק כשליש מהנרשמים הערבים מתקבלים לאוניברסיטאות ומתחילים ללמוד, לעומת כ-63% מקרב הנרשמים היהודים43 .

בשנת 1995 נקט משרד החינוך צעדים אחדים שנועדו להקטין את הנשירה של תלמידים ערביים מבית הספר. בין היתר הוגדל מספר התקנים לקציני הביקור הסדיר בחינוך הערבי מ-10 ל-30.5.


6) דרכי הוראה ותוכניות לימודים

מחקרים רבים הצביעו על הצורך בהיערכות ובשינוי מעמיקים בדרכי הוראה ותוכניות הלימודים בחינוך הערבי, בו נהוגות שיטות דידקטיות המרכזות כוח והשפעה רבה בידי המורה. בשנים האחרונות נעשו נסיונות להחדיר למערכת החינוך הערבי שיטות פתוחות יותר המגבירות את ההידברות ואת שיתוף התלמידים בתהליך הלימודי, ונערכות השתלמויות וסדנאות למורים ביהקף גובר והולך. עם זאת יש פער גדול בתחום דרכי ההוראה בין החינוך העברי לערבי, פער שנובע לאו דווקא מסיבות תקציביות. השינוי שחל בתחום תוכניות הלימודים הוא שולי, ואינו עונה על הפערים הגדולים בין שני מגזרי החינוך.


שירותי דת

ראו פרק: חופש הדת והחופש מדת


שפה ותרבות

השפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל, אולם מעמדה הפורמלי אינו מוצא את ביטויו בתחומים רבים בחיים הציבוריים בישראל. שפה היא ביטוי מובהק לזהותה של חברה או קבוצה, היא חיונית לפיתוח תרבותה, היא מהווה אמצעי להנחלת מורשתה וההיסטוריה שלה.

כאשר מדובר בקבוצה, המהווה מיעוט לאומי או אתני במדינה, לשפה חשיבות מיוחדת, בהיותה גורם המאחד את בני הקבוצה לעומת הרוב החי בה. אי-הכרה בתרבותו הייחודית של המיעוט – על סמליה, שפתה, מורשתה וספרותה – משמעה כפיית ערכיו ותרבותו של הרוב על המיעוט, ושלילת זכותם של בני המיעוט לשוויון מהותי.

במהלך השנים האחרונות ניתנו שתי החלטות של בית המשפט העליון, שעניינן השפה הערבית, וחלו התפתחויות אחדות בנוגע למעמד השפה הערבית בישראל. נסקור את העיקריות שבהן:

  • בחודש דצמבר 1993 נתן בג"צ פסק-דין בעתירה, שהגישה "העמותה לקידמה חברתית" נגד עיריית חיפה. בעתירה נדרשה העירייה להעמיד ברחבי העיר שילוט בשפה הערבית. בעקבות העתירה הושג הסכם בין העירייה לבין העותרים, ובג"צ נתן תוקף של פסק-דין להסכם, לפיו התחייבה עיריית חיפה שתוך שנתיים מיום מתן פסק-הדין יכלול השילוט העירוני בחיפה כיתוב בשפה הערבית. אף שחלפו שנתיים וחצי, טרם מילאה עיריית חיפה את התחייבותה, ואף לא השיבה לפניית העותרים אליה.
  • בשנת 1995 קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של חברת "ראם מהנדסים" נגד עיריית נצרת עילית44 . בהליך זה תקפה החברה את חוק העזר של עיריית נצרת עילית, שחייב כל מי שמבקש לתלות מודעה בעיר לפרסם את המודעה כולה, או רובה, בשפה העברית. בית המשפט בחן את מעמדה של השפה הערבית בישראל מההיבטים החוקתיים של חופש הביטוי, וציין כי הזכות ללשון הינה חלק אינטגרלי ומהותי מהזכות לביטוי. כדברי השופט ברק:חופש הביטוי כולל בתוכו את החופש להתבטא בלשון הרצויה למתבטא. אין להבטיח חופש ביטוי בלא להבטיח חופש לשון. הלשון היא מרכזית לביטוי.

    פסק-דין זה מהווה נדבך עיקרי וחשוב לכיבוד השימוש בשפה הערבית בישראל, ומכיר בזכות ללשון כזכות חוקתית. עם זאת, בית המשפט לא דן במעמדה של השפה הערבית בישראל מההיבט של הזכות לשוויון, ולא התייחס לכך שבנוסף לפגיעה בחופש הביטוי, מהווה הימנעות הרשויות משימוש בשפה הערבית, ואיסור על שימוש בה, הפלייה של דוברי השפה ופגיעה בזכותם לשוויון.

  • בחודש ינואר 1994 החליטה נציבות שירות המדינה על פרסום כל המכרזים למשרות בשירות המדינה בשפה הערבית ובעיתונים ערביים. זו החלטה מבורכת, אותה יש לראות כחלק מן היוזמה לקדם שילובם של ערבים בשירות המדינה. ואכן, מזה כשנתיים מתפרסמות מודעות אלו בעיתונות הערבית, ובכך ניתנת לערבים הזדמנות שווה להתמודד על המשרות בשירות המדינה.
  • נוסף לכך התקין שר האוצר, בדצמבר 1995, מתקנה מכוח חוק חובת המכרזים, לפיה פרסום בדבר מכרז לפי החוק ייעשה גם בעיתון יומי או עיתון שבועי בעל תפוצה רחבה בשפה הערבית.


במארס 1996 עברה בקריאה ראשונ

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: גזענות ואפליה,דיור, תכנון וקרקעות,הזכות לחיי משפחה,הזכות לחינוך,הזכות לשפה ולתרבות,הכפרים הבלתי מוכרים,זכויות המיעוט הערבי

סגור לתגובות.