ברוכים הבאים לסדנא

אם אתם מאמינים בחינוך ערכי ולא רק הישגי, שחינוך הינו מרכזי בשינוי חברתי ושכל אשת ואיש חינוך יכול/ה להשתתף בבנייה של חברה סובלנית, דמוקרטית ונקייה מגזענות, הגעתם למקום הנכון. הצטרפו לקהילת א/נשי חינוך המחנכים צעירים להפוך לאזרחים בוגרים עם תודעה דמוקרטית. האתר נועד לסייע לכם- א/נשי חינוך שחושבים אחרת

ההרשמה להשתלמויות מורים/ות לשנת 2017-8 בעיצומה!

פורסם בתאריך 3 באוגוסט 2017

מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח שמחה לאחל לכל העוסקות והעוסקים בחינוך בישראל חופשת קיץ מהנה!

לקראת שנת הלימודים החדשה אנו רוצות לעדכן אתכן שגם השנה מחלקת החינוך באגודה תקיים מגוון פעילויות חינוכיות שמטרתן הטמעת ערכי דמוקרטיה, זכויות אדם והתמודדות חינוכית עם גזענות. הנחת היסוד שלנו היא שהכיתה מהווה מיקרו- קוסמוס של המציאות החברתית. לכן, מגמות אשר מתרחשות מחוץ לכותלי בית הספר, גם הן משפיעות ומעצבות את הדינמיקה הכיתתית. למעשה, מגמות אלה משפיעות על כל מי שהינו חלק מהמוסד החינוכי או קשור אליו- תלמידים/ות, חניכים/ות, מורים/ות, מדריכים/ות, מרצים/ות, הנהלה, הורים, ועוד. איננו משלים את עצמנו. ברור לכל כי העבודה החינוכית בהקשר זה הינה מורכבת, סזיפית וטעונה ועל כן דורשת התייחסות מעמיקה, מקיפה ומקצועית. זו בדיוק ההתייחסות שאנו מציעים במחלקת החינוך.

מה אנחנו מציעים/ות ?

לקראת פתיחת שנת הלימודים 2017-8, אנו מזמינים אתכם/ לקחת חלק בפעילויות המגוונות שלנו. אנו מזכירים כי האג'נדה המרכזית שלנו היא הכשרת והעצמת נשות ואנשי חינוך, מתחומי דעת שונים, על מנת להתמודד באופן מעמיק עם התופעות החברתיות הנגזרות מהמציאות בישראל , והמשתקפות ב"כאן ועכשיו" של המסגרות החינוכיות השונות.

עוד חשוב לציין כי תפיסתנו החינוכית בנושא גזענות קושרת בין מופעים שונים של אפליה ואי שוויון הנובעות מרקעים שונים, כגון מיןמגדרמוצא אתני ותרבותיצבע עור,  עדהדתבריאות פיזיתבריאות נפשית ועוד. כולם מעידים על הצורך בחינוך הנאבק בגזענות תוך עיסוק בסוגיות השונות מחד ובחינת המכנה המשותף בין הסוגיות הללו מאידך.

אנו שמחות לבשר שהספר  "שיעור לחיים"חינוך נגד גזענות מהגן ועד התיכון", ספר מקיף המציע כלים מעשיים לתהליך מעמיק של חינוך נגד גזענות יוצר הדים חיוביים וקיים גם בגרסת האינטרנט !  וניתן להורידה חינם.

הפעילויות המרכזיות אותן נקיים גם השנה, הינן השתלמויות פסג"ה וחדרי מורים,  ליווי פרטני של צוותי חינוך והוראה, ביניהם מחנכים/ות ומורות/ים לאזרחות,  תהליכים חינוכיים במכללות להכשרת מורים, ותכניות ייחודיות נוספות

התכניות שלנו מבקשות לשלב את נושא זכויות האדם בחיי בית הספר ובמקצועות הלימוד השונים, החל מהשתלמויות חדרי מורות/ים וכלה בייעוץ וליווי פרויקטים להטמעת זכויות אדם באקלים הבית ספרי. ההכשרות נעשות במגוון כלים חינוכיים. כל ההשתלמויות נעשות תוך התאמה לצרכי בית הספר ובדיאלוג עם הצוות.

בין הנושאים שניתן לבחור לשילוב בסדנאות / השתלמות:

התמודדות חינוכית עם גזענות: החל מזיהוי תופעות המתרחשות בכיתה ועד לימוד כלים פדגוגיים להתמודדות חינוכית.

חינוך לזכויות אדם: מהן זכויות אדם, כיצד ניתן להביאן לכיתה – בשיעורי חינוך וכן בתוך תחומי דעת שונים.

חינוך לערכי דמוקרטיה: מהו חינוך אזרחי? כיצד ניתן לדון בנושאים שנויים במחלוקת בכיתה? כיצד בא לידי ביטוי החינוך לדמוקרטיה בכיתה ובחברה?

צילום חברתי: צילום ככלי לשינוי חברתי באמצעות העלאת מודעות ויצירת מעורבות.

כמו כן, אנו ממליצים להתרשם מהאתר שלנו, ה"סדנא",  בו תמצאו ערכות חינוכיות מעמיקות, בלוג המציע דיונים אקטואליים עם התלמידים/ות, מערכי שיעור בחלוקה לזכויות השונותמטלות ביצוע ותכניות העמקה באזרחות,  מועדי זכויות אדם על פני לוח השנהמידע שוטף על הפעילויות שאנו עורכים במסגרות השונות ועוד. מומלץ בחום להירשם באתר (למעלה בצד שמאל של דף הבית, במלבן הסגול !)  על מנת לקבל מאיתנו עדכונים חינוכיים הממוקדים בתחום החינוך הספציפי בו אתם/ן עוסקים/ות. היו עמנו בקשר!

מחלקת החינוך באגודה מברכת את כל העוסקות/ים במלאכת החינוך בישראל בברכת שנה של שלום ורווחה .  שתהא זו שנה של עשייה מקדמת זכויות אדם וחינוך אפקטיבי המגן על המרחב הדמוקרטי של כולנו !

ליצירת קשר בנוגע לפעילויות השונות, פנו ל:

נעומי ביט-צורן, רכזת חינוך פורמאלי (עברי)  naomi@acri.org.il

חולוד אדריס, רכזת חינוך  פורמאלי (ערבי) kholod@acri.org.il

מסי אייצק, רכזת חינוך גזענות ומנהלת תכנית המשפט ההומניטארי הבינלאומי mesi@acri.org.il

על פגיעה סמויה בחופש הביטוי

פורסם בתאריך 19 ביולי 2017

pasted image 0

חופש הביטוי הוא כפי שידוע לכל שוחרי הדמוקרטיה, זכות מרכזית בעלת חשיבות מיוחדת[1]. מפאת חשיבותה של זכות זו, נעשה ניסיון על ידי המחוקקים הדמוקרטים להגביל אותה רק במקרים קיצוניים של הסתה, הוצאת דיבה וכד'. כמו כן מוגבלת הזכות במקרים בהם יש סתירה בינה לבין זכויות אחרות בעלות חשיבות מרובה, כמו: הזכות לחיים, לביטחון ועוד. ההגבלות נעשות במסגרת חוקים השונים, כמו חוק איסור הסתה לגזענות או לאלימות (סעיף 144).

בצד הדיון הפתוח והגלוי על חשיבות חופש הביטוי ועל ההגבלות הלגיטימיות שלו, מתקיימים תהליכים סמויים מכוונים ושאינם מכוונים של צמצום ופגיעה בחופש הביטוי, אשר המודעות להם בקרב הציבור מעטה ולפיכך הם עלולים לשמש בידי מתנגדי הדמוקרטיה ככלים לניגוח ולביטול האפשרות לקיום שיח ציבורי פתוח, פלורליסטי ואמיץ. נבקש בפוסט קצר זה לציין חלק מתהליכים אלו, כדי ליצור מודעות לפגיעה אפשרית בדמוקרטיה בכלל ובחופש הביטוי, באופן מיוחד.

נגישות לשונית – אחד מאמצעי הביטוי העיקריים היא לכל הדעות השפה. ככל שהמיומנות השפתית של הדוברים רבה יותר, כך ייטיבו לבטא את רעיונותיהם, להיות מובנים ומבינים. שליטה בשפה בה מתקיים הדיון הציבורי היא לכן תנאי הכרחי להשתתפות שווה ואפקטיבית. במרחב רב תרבותי ורב לשוני, מתן עדיפות לדיבור בשפה אחת על פני אחרות, משמעותה פגיעה בזכות השווה לביטוי. במדינת ישראל ניתן לכך ביטוי, עד לאחרונה ביחס אל השפה הערבית כשפה שנייה. מעמד הערבית כשפה שנייה במדינה[2], חייב את מוסדותיה בתרגום המסמכים הרשמיים בשפה זו, כך שתהיה מובנת למיעוט הישראלי ולרוב. עם חקיקת חוק הלאום[3] ("הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי"), קיים חשש לנגישות שפתית שווה לרוב ולמיעוט ולפיכך לפגיעה קשה בזכות השווה לביטוי. (הפנייה ביבליוגרפית לחוק הלאום ולחוק שקדם לו על הערבית כשפה שנייה).  במדינות שונות מוענק מעמד לשפות שונות המדוברות במרחב הציבורי כשפות רשמיות ומצב זה מאפשר שיתוף שווה בשיח , בהבנת הנושאים הנידונים ובביקורת הציבורית . כך לדוגמה בשוויץ נוכל למצוא 4 שפות רשמיות, בבלגיה 3 שפות רשמיות וכד'.

במערכת החינוך השתקה זו באה לביטוי ביחס לשפות המדוברות על ידי ההורים העולים החדשים, להורי ילדי הפליטים והמהגרים ממדינות אחרות ועוד. ההזמנות לדיונים הציבוריים בבית הספר, כמו גם השיח עצמו נערכים ברוב המקרים בעברית בלבד, והציבור שזוהי איננה שפתו, מתקשה מאוד לקחת בו חלק.

לוחות זמנים כאמצעי לשלילת חופש ביטוי – קיום שיח ציבורי מחייב במקרים רבים נוכחות פיזית משותפת של המתדיינים. אחת מהדרכים המקובלות להדרה והשתקה של  מתנגדים להצעות העומדות על סדר היום היא קביעת מועד לפגישה, אשר אינו מתאים להם. במקרים אלו המתנגדים מדירים רגליהם מהפגישה ולפיכך קולם אינו נשמע. בחלק מהמקרים "הדרת זמן" נעשית במכוון, אולם במקרים רבים היא נעשית בגלל חוסר מודעות לעובדה שלוח הזמנים לקביעת השיח הוא קריטי. כך לדוגמה, כנסי הורים בבתי ספר מתקיימים פעמים רבות בימי שישי בשעות הבוקר. עובדה זו מונעת את השתתפותם של הורים העובדים ביום זה בעוד היא מאפשרת להורים העובדים חמישה ימים בשבוע להגיע. ברוב המקרים קיימת חפיפה בין השייכות של ההורים לקבוצה העובדת חמישה ימים בשבוע למצבם הסוציו אקונומי. באופן זה מושתק קולן של הקבוצות המוחלשות בבית הספר. בדומה לכך אנו מוצאים כי ישיבות עבודה במרחב העסקי מתקיימות בשעות הערב. ההשתתפות בהן נמנעת מהורים לילדים צעירים ובעיקר להורים המטפלים שהם בדרך כלל הנשים. באופן זה מושתק קולן במרחב של קבלת ההחלטות.

מיקום הדיונים כאמצעי לצמצום או שלילה של חופש ביטוי –  מיקום הדיונים משפיע על משך הזמן שהמשתתפים צריכים להשקיע כדי להשתתף בהם. כך לדוגמה, קביעת מיקום פגישה באזור הצפון  כאשר אמורים להשתתף בה אנשים מהצפון, הדרום והמרכז. הפגישה בצפון מחייבת את הדרומיים לשריין שעות רבות כדי להשתתף, פרק זמן קטן יותר לאנשי המרכז ופרק זמן זניח לאנשי הצפון. הפרשי שעות אלו באים לביטוי הן מבחינה תקציבית והן מבחינת פניות להגיע לשיח המשותף. לעיתים הזמן הנדרש מחלק מהאנשים להשקיע בשיח,  מונע מהם את האפשרות להשתתף, כך גם מחיר הדלק והאפשרות לצאת ממקום עבודתם בשעות בהן נקבע הדיון.

הפרטה של השיח – לשייכים לקבוצות המיעוט, ולמי שמחזיקים בעמדות שנויות במחלוקת, חדשניות ו/ או ביקורתיות, יש בדרך כלל קושי רב יותר לבטא את עמדותיהם מאשר לרוב השייך לקונצנזוס המקבל זמן דיבור רב יותר ונתקל בהתנגדויות קטנות יותר בעת ביטוי עמדותיו. חברי המיעוט זקוקים לחיזוק של השותפים לעמדתם כדי להביא אותן בפני כלל קבוצת השיח. אלא שבבואם להתאגד כדי להתחזק הם מוצאים פעמים רבות שיטוח הנחיה, הדורשות מהם להימנע מהמושג "אנחנו" ולהסתפק בהצגת עמדתם כעניין אישי בלבד. דרישה זו יש בה כדי לתרום לחולשתם ובנוסף לכך יש בה כדי לטעון כי הבעיה שהביאו בפני השותפים לשיח היא אך ורק בעייתם האישית. כך לדוגמה, נשים הביאו לציבור במשך שנים את סלידתן מהטרדות מיניות והן נדרשו לדון בהן כאילו היו בעיותיהן האישיות . דרישה זו מנעה מהן ומהציבור את ההבנה כי מדובר בבעיה חברתית וכן שללה מהם את כוחה של קבוצת הנשים אליה הן שייכות אשר תמיכתה חיונית להן  .

יצירת נרטיב שליט"סיפר או נָרָטִיב הוא פרשנות של היבט מסוים של העולם, המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית"[4]. הצגת נרטיב משותף של חברה מחולקת (לא בהכרח משוסעת)  מדיר קבוצות רבות ומונע את השמעת קולן במרחב הציבורי. כך לדוגמה הנרטיב ההיסטורי המקובל של מדינת ישראל, משתיק את קולם של אזרחיה הפלסטינים ושל אזרחיה האחרים שאינם יהודים. התביעה החוזרת ונשנית לאחדות חברתית, משתיקה על פי רוב את הקולות שאחדות זו איננה חלק מזהותם. יצירת ממוסדת של נרטיב הגמוני מנעה באופן זה במשך שנים רבות את חופש הביטוי של נשים, מזרחיים, חרדים ועוד.

"אפקט מצנן" – אפקט מצנן הוא שם התופעה שבה אנשים חוששים לשלם מחיר חברתי ואף חוקי על התבטאות מסוימת גם אם היא התבטאות לגיטימית. חשש זה עלול לגרום להם להפעיל "צנזורה עצמית" – לשתוק או לעדן את הביקורת שהתכוונו לומר או את הרעיון שרצו לבטא. נוכל בהקשר זה להביא מספר דוגמאות של השתקה על ידי אפקט מצנן:

הדוגמה הראשונה להמחשת אפקט זה היא השימוש בתביעות משפטיות של לשון הרע, כדי לגרום לאנשים לצנזר את עצמם באופן "וולונטרי". עו"ד פינצוק הגדיר את התופעה כ"תביעות משתיקות": 

"בשנים האחרונות הולכת וגוברת בישראל תופעה שמוכרת זה מכבר במדינות אחרות: תביעה או איום בתביעת לשון הרע בתגובה לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי. תביעות אלו מוגשות בדרך כלל על ידי אנשים או גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית. הן נסמכות על עילה חלשה או גבולית, ובחלק מהמקרים מופרכת ממש. האפקט העיקרי שלהן אינו משפטי אלא ציבורי: השתקה של ביקורת הנמתחת על התובע ופגיעה במי שמפריעים לו לקדם את ענייניו. מעבר לפגיעה במבקר הספציפי, יש בהן כדי להרתיע גם אחרים ("אפקט מצנן") מלהשתתף בשיג ושיח פומבי וחופשי בעניינים בעלי חשיבות ציבורית, ובמיוחד מלמתוח ביקורת על גורמים בעלי כוח . זהו המקור לשם "תביעות משתיקות" שבו בחרנו כדי לסמן את התופעה. יודגש שהכתרתה של תביעה כ"משתיקה" אינה נובעת מהלכי נפשו של התובע וגם לא באה לרמז עליהם. החשוב לענייננו הוא התוצאות שיש לתביעה – השפעתה על חופש הביטוי ועל השיח הדמוקרטי"[5]. המשך…

חופש הביטוי של המיעוט במשטר דמוקרטי

פורסם בתאריך 22 במאי 2017

pasted image 0

 "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, לבקש ידיעות ולקבלן ולמוסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות"[1]

חופש הביטוי הוא זכות יסוד בממשל דמוקרטי. זכות זו מאפשרת לאזרחים לקבל ולמסור מידע, להשמיע ולשמוע דעות, למחות נגד אי שוויון ודיכוי, להשפיע על המיינסטרים ולבקר את המשטר. חופש הביטוי חיוני הן למימושו העצמי של כל אדם והן לקיומו של ההליך הדמוקרטי. חופש ביטוי מהווה תנאי הכרחי לפעילות פוליטית-אזרחית בעלת השפעה, אך הוא אינו מוחלט ואפשר להגביל אותו במקרים ספציפיים (כמו, למשל, ביטויים גזעניים או מסיתים).

הגבלת חופש הביטוי פוגעת בחיים הדמוקרטיים וסותרת את העקרונות של משטר דמוקרטי. חשיבות מיוחדת ניתנת לשמירה על חופש הביטוי בקרב קבוצות מיעוט, הסובלות בדרך כלל מהשפעה פוליטית מועטה, היעדר אפשרות של השמעת קול וסיכוי נמוך לחיבור עם מרכזי הכוח בחברה. לכן, חופש הביטוי הוא המרחב המרכזי שבו מתאפשר לקבוצות מיעוט להשמיע את קולן ועמדותיהן, למחות ולהשפיע על הפוליטיקה והפוליטיקאים. המבחן האמיתי של חופש ביטוי בכל ממשל דמוקרטי הוא ביכולת של קבוצות המיעוט (מיעוט לאומי, אתני, דתי וכו') והקבוצות המוחלשות לבטא את עצמן, לפעול לשינוי המציאות ולהשפיע על קבלת החלטות. חשוב לציין, כי גם לרוב יש זכות לביטוי חופשי וכי משטרים טוטליטריים מונעים גם מהרוב חופש ביטוי ראוי לעמדתו. מעניין להזכיר כי בימינו, לאור הקירבה בין הון לשלטון, דווקא המיעוט הכלכלי החזק עשוי לפגוע בחופש הביטוי הן של הרוב והן של המיעוטים, בזמן שהוא עצמו מהווה מיעוט מספרי.

לכל אדם יש זכות לפעילות פוליטית וחברתית, אותה הוא מבצע בתקווה להשפיע על קבלת ההחלטות במדינה. גם בהינתן כי ההחלטות המשמעותיות הקשורות במדיניות הממשלה התקבלו על ידי מי שנבחרו בבחירות, עדיין זוהי חובתה של הדמוקרטיה לאפשר לפעילים פוליטיים וחברתיים מרחב לפעילות.

חופש הביטוי וחופש ההפגנה, הנגזר ממנו, מהווים זכות יסוד בכל משטר דמוקרטי. חופש ההפגנה משקף את הזכות להביע דעה במקומות ציבוריים, לרבות מחאה נגד מדיניות או מעשים של הרשויות. כמובן שגם חופש ההפגנה אינו זכות מוחלטת.

על חופש הביטוי והזכות להפגין אמר השופט גד ארנברג בהחלטתו בעניין מעצרם של מפגינים בשכונת שיח' ג'ראח :

"הזכות לאסיפה, להפגנה, לתהלוכה ולהבעת דעה הן זכויות יסוד […] אין די בחשש שאחרים המתנגדים להתקהלות ולמטרתה עלולים להפר את שלום הציבור כדי להפוך את ההתקהלות לבלתי חוקית. ההפך הוא הנכון – לאור היות הזכות לאסיפה ולהבעת דעה זכות יסוד, על המשטרה להגן על המתקהלים מפני אותם אחרים ולא להכריז על ההתקהלות כבלתי חוקית בשל אותו חשש מאחרים".[2] המשך…

יום השואה: זיכרון לאומי, מעמד ואתניות

פורסם בתאריך 23 באפריל 2017

בשנת 1959 חוקקה הכנסת את "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה[1]" ובו נכתב:

"כ"ז בניסן, הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקדש, מדי שנה בשנה, להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם. תחילתו של יום הזיכרון הוא משקיעת החמה, אור ליום כ"ז בניסן (או כ"ו בניסן), הכל לפי העניין, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרתו."

השואה כיום נתפסת כיסוד מהותי בזהות הקולקטיבית הישראלית והיהודית, בישראל ובגולה. האתוס הציוני בשנים שלאחר קום המדינה כלל בתוכו דחיקה של המורשת התרבותית של היהודים בגולה וטיפוח מיתוס ה"צבר"- "היהודי החדש", שהיה אמור להיות היפוכו של היהודי הגלותי. הצבר היה בעל תרבות חילונית מודרנית מערבית, גאה, בעל ביטחון עצמי, לוחם אמיץ, חזק ובריא, בניגוד ליהודי הגלותי שנתפס כמושפל, חלש, פאסיבי מפוחד ובזוי[2]. תפיסות אלו השפיעו על הדחקת עדויותיהם האישיות של ניצולי השואה שנתפסו ככאלה שלא פעלו להגנה עצמית והלכו "כצאן לטבח", והתרכזות בסיפורי הגבורה של הפרטיזנים ולוחמי הגטאות[3].

זיכרון השואה התרחב וכלל התייחסות פרטנית ואישית רק משנות ה-60, לאחר שמיעת עדויות ניצולים במשפט אייכמן, אז החלו להבחין כי גבורה התרחשה לא רק בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים שנאבקו לשרוד ולהינצל. למרות ההכרה והחשיפה שקיבלו העדויות הרבות, קבוצות שלמות של יהודים ניצולי שואה מצפון אפריקה, לוב, טוניס ואלג'יר נותרו עד לשנים האחרונות מחוץ לנרטיב השואה, זאת בדומה להדרת ההיסטוריה של יהדות המזרח מספרי הלימוד ותכניות הלימוד בשיעורי היסטוריה בבתי הספר. הזיכרון הקיבוצי והנרטיב ההיסטורי ההגמוני מייצרים תודעה קולקטיבית שמאחדת ומחברת את האזרחים. הוצאת קבוצות חברתיות אל מחוץ לסיפור היסטורי מכונן גורמת לשכפול היררכיות חברתיות ומונעת מהן שותפות מלאה ונטילת חלק בעמדות הכוח הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות במדינה[4]. הסלקטיביות של הזיכרון התבטאה גם בהכרה שניתנה לחסידי אומות העולם. בכל מדינה ובקרב בני כל הדתות נמצאו גיבורי אנושות שהצילו יהודים ואחרים מידי הנאצים. גם קהילות מוסלמיות היו מעורבות בהגנה על יהודים בתקופת השואה. סיפורי ההצלה על ערבים ומוסלמים שהצילו יהודים בשואה נעדרו מהנרטיב ההיסטורי מכיוון שמעשי גבורה אלו אינם תואמים את האפיון הסטראוטיפי כפי ששני צדדים לסכסוך טרגי מתוארים בדרך כלל. ישנם סיפורי מעשה גבורה של מוסלמים שהצילו אנשים מתוך אמונה דתית ומנהגים תרבותיים. חלקם זכו להכרה על ידי "יד ושם" או מוסדות בינלאומיים המוקדשים לזיכרון הנספים. זיכרון השואה צריך להביא אותנו לתחושת גורל ואחריות משותפים המתעלים על ההבדלים הדתיים והפוליטיים. האומץ מהעבר יכול להוות השראה שיובלינו, מוסלמים ויהודים כאחד, להוקיר את החיים, את האמונות השונות ואת המשותף להן ולהיאבק למען זכויות האחר[5].

עמדת ההזדהות עם המימד הקורבני בנרטיב השואה העצימה את האתוס של חוסר האמון בעולם שמסביב: "העולם כולו נגדנו". השואה נתפסה כביטוי שיא לאנטישמיות שכיום מופנית כנגד מדינת ישראל. הלקח העיקרי מהשואה לפי גישה זו הינו השקעת מאמץ מסיבי בחיזוקה של מדינת ישראל ומניעת ויתורים או פשרות ביחסה עם שכנותיה ואומות אחרות. תודעת השואה מתמקדת בגורל היהודים באופן בלעדי ולא מתייחסת לקבוצות רבות, חלקן כוללות קבוצות מיעוט של העם הגרמני עצמו כגון: קורבנות מקבוצות יריבות, הומוסקסואלים, מתנגדי משטר, צוענים, סרבים, נכים וחולי נפש. גישה זו אינה נותנת מקום לממד האוניברסלי של השואה ולעיתים אף מצדיקה דיכוי או התנערות מאחריות כלפי קבוצות מיעוט אחרות. הלקח האוניברסלי מהשואה לעומת זאת מתייחס לתנאים ולנסיבות בהם מתרחשים דיכוי ורדיפות המגיעות לשעבוד או רצח עם הכוללים חוסר סובלנות תרבותית, אפליה על בסיס גזעי ודתי, רדיפת כוח ובצע, בורות ופחד מפני השונה והאחר ופגיעה בחלש. במהלך ההיסטוריה בתנאים ונסיבות דומות, דוכאו וחוסלו עמים אחרים, כמו האינדיאנים ביבשת אמריקה, האפריקנים שנסחרו לעבדות, הארמנים בראשית המאה, ועד רואנדה של שלהי המאה העשרים[6]. השואה נתפסת לעיתים קרובות כאירוע אכזרי יוצא דופן וחד פעמי ולא כקצה הרצף של תופעה חברתית אוניברסלית המתרחשת בהקשרים היסטוריים, תרבותיים ופוליטיים. תפיסת השואה כחלק מתופעה אוניברסלית של גזענות, דיכוי, הדרה ורדיפה עשויה לסייע לזהות את המקומות שהאנושות נכשלת בהם ושאינם כה זרים למציאות שבה אנו עצמנו חיים כיום[7]. המשך…