ברוכים הבאים לסדנא

אם אתם מאמינים בחינוך ערכי ולא רק הישגי, שחינוך הינו מרכזי בשינוי חברתי ושכל אשת ואיש חינוך יכול/ה להשתתף בבנייה של חברה סובלנית, דמוקרטית ונקייה מגזענות, הגעתם למקום הנכון. הצטרפו לקהילת א/נשי חינוך המחנכים צעירים להפוך לאזרחים בוגרים עם תודעה דמוקרטית. האתר נועד לסייע לכם- א/נשי חינוך שחושבים אחרת

חופש הביטוי של המיעוט במשטר דמוקרטי

פורסם בתאריך 22 במאי 2017

pasted image 0

 "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, לבקש ידיעות ולקבלן ולמוסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות"[1]

חופש הביטוי הוא זכות יסוד בממשל דמוקרטי. זכות זו מאפשרת לאזרחים לקבל ולמסור מידע, להשמיע ולשמוע דעות, למחות נגד אי שוויון ודיכוי, להשפיע על המיינסטרים ולבקר את המשטר. חופש הביטוי חיוני הן למימושו העצמי של כל אדם והן לקיומו של ההליך הדמוקרטי. חופש ביטוי מהווה תנאי הכרחי לפעילות פוליטית-אזרחית בעלת השפעה, אך הוא אינו מוחלט ואפשר להגביל אותו במקרים ספציפיים (כמו, למשל, ביטויים גזעניים או מסיתים).

הגבלת חופש הביטוי פוגעת בחיים הדמוקרטיים וסותרת את העקרונות של משטר דמוקרטי. חשיבות מיוחדת ניתנת לשמירה על חופש הביטוי בקרב קבוצות מיעוט, הסובלות בדרך כלל מהשפעה פוליטית מועטה, היעדר אפשרות של השמעת קול וסיכוי נמוך לחיבור עם מרכזי הכוח בחברה. לכן, חופש הביטוי הוא המרחב המרכזי שבו מתאפשר לקבוצות מיעוט להשמיע את קולן ועמדותיהן, למחות ולהשפיע על הפוליטיקה והפוליטיקאים. המבחן האמיתי של חופש ביטוי בכל ממשל דמוקרטי הוא ביכולת של קבוצות המיעוט (מיעוט לאומי, אתני, דתי וכו') והקבוצות המוחלשות לבטא את עצמן, לפעול לשינוי המציאות ולהשפיע על קבלת החלטות. חשוב לציין, כי גם לרוב יש זכות לביטוי חופשי וכי משטרים טוטליטריים מונעים גם מהרוב חופש ביטוי ראוי לעמדתו. מעניין להזכיר כי בימינו, לאור הקירבה בין הון לשלטון, דווקא המיעוט הכלכלי החזק עשוי לפגוע בחופש הביטוי הן של הרוב והן של המיעוטים, בזמן שהוא עצמו מהווה מיעוט מספרי.

לכל אדם יש זכות לפעילות פוליטית וחברתית, אותה הוא מבצע בתקווה להשפיע על קבלת ההחלטות במדינה. גם בהינתן כי ההחלטות המשמעותיות הקשורות במדיניות הממשלה התקבלו על ידי מי שנבחרו בבחירות, עדיין זוהי חובתה של הדמוקרטיה לאפשר לפעילים פוליטיים וחברתיים מרחב לפעילות.

חופש הביטוי וחופש ההפגנה, הנגזר ממנו, מהווים זכות יסוד בכל משטר דמוקרטי. חופש ההפגנה משקף את הזכות להביע דעה במקומות ציבוריים, לרבות מחאה נגד מדיניות או מעשים של הרשויות. כמובן שגם חופש ההפגנה אינו זכות מוחלטת.

על חופש הביטוי והזכות להפגין אמר השופט גד ארנברג בהחלטתו בעניין מעצרם של מפגינים בשכונת שיח' ג'ראח :

"הזכות לאסיפה, להפגנה, לתהלוכה ולהבעת דעה הן זכויות יסוד […] אין די בחשש שאחרים המתנגדים להתקהלות ולמטרתה עלולים להפר את שלום הציבור כדי להפוך את ההתקהלות לבלתי חוקית. ההפך הוא הנכון – לאור היות הזכות לאסיפה ולהבעת דעה זכות יסוד, על המשטרה להגן על המתקהלים מפני אותם אחרים ולא להכריז על ההתקהלות כבלתי חוקית בשל אותו חשש מאחרים".[2] המשך…

יום השואה: זיכרון לאומי, מעמד ואתניות

פורסם בתאריך 23 באפריל 2017

בשנת 1959 חוקקה הכנסת את "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה[1]" ובו נכתב:

"כ"ז בניסן, הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקדש, מדי שנה בשנה, להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם. תחילתו של יום הזיכרון הוא משקיעת החמה, אור ליום כ"ז בניסן (או כ"ו בניסן), הכל לפי העניין, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרתו."

השואה כיום נתפסת כיסוד מהותי בזהות הקולקטיבית הישראלית והיהודית, בישראל ובגולה. האתוס הציוני בשנים שלאחר קום המדינה כלל בתוכו דחיקה של המורשת התרבותית של היהודים בגולה וטיפוח מיתוס ה"צבר"- "היהודי החדש", שהיה אמור להיות היפוכו של היהודי הגלותי. הצבר היה בעל תרבות חילונית מודרנית מערבית, גאה, בעל ביטחון עצמי, לוחם אמיץ, חזק ובריא, בניגוד ליהודי הגלותי שנתפס כמושפל, חלש, פאסיבי מפוחד ובזוי[2]. תפיסות אלו השפיעו על הדחקת עדויותיהם האישיות של ניצולי השואה שנתפסו ככאלה שלא פעלו להגנה עצמית והלכו "כצאן לטבח", והתרכזות בסיפורי הגבורה של הפרטיזנים ולוחמי הגטאות[3].

זיכרון השואה התרחב וכלל התייחסות פרטנית ואישית רק משנות ה-60, לאחר שמיעת עדויות ניצולים במשפט אייכמן, אז החלו להבחין כי גבורה התרחשה לא רק בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים שנאבקו לשרוד ולהינצל. למרות ההכרה והחשיפה שקיבלו העדויות הרבות, קבוצות שלמות של יהודים ניצולי שואה מצפון אפריקה, לוב, טוניס ואלג'יר נותרו עד לשנים האחרונות מחוץ לנרטיב השואה, זאת בדומה להדרת ההיסטוריה של יהדות המזרח מספרי הלימוד ותכניות הלימוד בשיעורי היסטוריה בבתי הספר. הזיכרון הקיבוצי והנרטיב ההיסטורי ההגמוני מייצרים תודעה קולקטיבית שמאחדת ומחברת את האזרחים. הוצאת קבוצות חברתיות אל מחוץ לסיפור היסטורי מכונן גורמת לשכפול היררכיות חברתיות ומונעת מהן שותפות מלאה ונטילת חלק בעמדות הכוח הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות במדינה[4]. הסלקטיביות של הזיכרון התבטאה גם בהכרה שניתנה לחסידי אומות העולם. בכל מדינה ובקרב בני כל הדתות נמצאו גיבורי אנושות שהצילו יהודים ואחרים מידי הנאצים. גם קהילות מוסלמיות היו מעורבות בהגנה על יהודים בתקופת השואה. סיפורי ההצלה על ערבים ומוסלמים שהצילו יהודים בשואה נעדרו מהנרטיב ההיסטורי מכיוון שמעשי גבורה אלו אינם תואמים את האפיון הסטראוטיפי כפי ששני צדדים לסכסוך טרגי מתוארים בדרך כלל. ישנם סיפורי מעשה גבורה של מוסלמים שהצילו אנשים מתוך אמונה דתית ומנהגים תרבותיים. חלקם זכו להכרה על ידי "יד ושם" או מוסדות בינלאומיים המוקדשים לזיכרון הנספים. זיכרון השואה צריך להביא אותנו לתחושת גורל ואחריות משותפים המתעלים על ההבדלים הדתיים והפוליטיים. האומץ מהעבר יכול להוות השראה שיובלינו, מוסלמים ויהודים כאחד, להוקיר את החיים, את האמונות השונות ואת המשותף להן ולהיאבק למען זכויות האחר[5].

עמדת ההזדהות עם המימד הקורבני בנרטיב השואה העצימה את האתוס של חוסר האמון בעולם שמסביב: "העולם כולו נגדנו". השואה נתפסה כביטוי שיא לאנטישמיות שכיום מופנית כנגד מדינת ישראל. הלקח העיקרי מהשואה לפי גישה זו הינו השקעת מאמץ מסיבי בחיזוקה של מדינת ישראל ומניעת ויתורים או פשרות ביחסה עם שכנותיה ואומות אחרות. תודעת השואה מתמקדת בגורל היהודים באופן בלעדי ולא מתייחסת לקבוצות רבות, חלקן כוללות קבוצות מיעוט של העם הגרמני עצמו כגון: קורבנות מקבוצות יריבות, הומוסקסואלים, מתנגדי משטר, צוענים, סרבים, נכים וחולי נפש. גישה זו אינה נותנת מקום לממד האוניברסלי של השואה ולעיתים אף מצדיקה דיכוי או התנערות מאחריות כלפי קבוצות מיעוט אחרות. הלקח האוניברסלי מהשואה לעומת זאת מתייחס לתנאים ולנסיבות בהם מתרחשים דיכוי ורדיפות המגיעות לשעבוד או רצח עם הכוללים חוסר סובלנות תרבותית, אפליה על בסיס גזעי ודתי, רדיפת כוח ובצע, בורות ופחד מפני השונה והאחר ופגיעה בחלש. במהלך ההיסטוריה בתנאים ונסיבות דומות, דוכאו וחוסלו עמים אחרים, כמו האינדיאנים ביבשת אמריקה, האפריקנים שנסחרו לעבדות, הארמנים בראשית המאה, ועד רואנדה של שלהי המאה העשרים[6]. השואה נתפסת לעיתים קרובות כאירוע אכזרי יוצא דופן וחד פעמי ולא כקצה הרצף של תופעה חברתית אוניברסלית המתרחשת בהקשרים היסטוריים, תרבותיים ופוליטיים. תפיסת השואה כחלק מתופעה אוניברסלית של גזענות, דיכוי, הדרה ורדיפה עשויה לסייע לזהות את המקומות שהאנושות נכשלת בהם ושאינם כה זרים למציאות שבה אנו עצמנו חיים כיום[7]. המשך…

חשיבות השידור הציבורי: האם חופש הביטוי הוא זכות או מוצר כלכלי?

פורסם בתאריך 6 באפריל 2017

pasted image 0

הדיון המתקיים בימים אלו בסוגיית רשות השידור והתאגיד הציבורי, מייצג מחלוקת עמוקה בסוגיה דמוקרטית מכרעת.  האם חופש הביטוי אמור להיות זכות דמוקרטית או שמא עלינו לראותו כמוצר צריכה הנתון לכללי השוק?

מההכרעה בסוגיה חשובה זו נגזרות התשובות למחלוקת הקיימת היום על המרחב התקשורתי בישראל ואופיו. הבנת המחלוקת עשויה לאפשר לנו, האזרחים, לא רק להחליט אם צריכה להיות עדיפות לסגירת רשות השידור על פתיחת התאגיד הציבורי, או להיפך, אלא האם השינויים המוצעים בחוק השידור הציבורי המוצע עדיין מאפשרים לכנות אותו בשם זה.

מה המשמעות של הבנת חופש הביטוי כזכות ומהם הנימוקים להתייחס אליו ככזה?

התבוננות בחופש הביטוי כזכות, משמעה כי היא נתונה באופן שווה לכל אדם, וכי האחריות על כך שתהיה נתונה לכל השותפים במרחב הדמוקרטי היא על  החברה ועל המדינה. האחריות באה לביטוי בשני אופנים: הראשון – אין מגבילים זכות זו, וכדי לעשות כן נדרשת יותר מאשר 'סתם הצדקה';  השני – מתייחסים אל ההגנה על הזכות כחובה פעילה שמשמעותה יצירת תנאים ריאליים לביטוי חופשי ממשי לכולם במרחב הציבורי, הפיזי והתקשורתי. השידור הציבורי הוא אחד הכלים למימוש הזכות השווה לביטוי חופשי לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע, מין, תרבות ולאום. הוא אמור בהקשר זה להיות חופשי מלחצים פוליטיים, כלכליים, דתיים, לאומיים ואחרים[1].

מה המשמעות של התייחסות אל חופש הביטוי כמצרך ומהם הנימוקים להתייחס אליו ככזה? התייחסות לחופש הביטוי כמוצר צריכה, פירושה שונה לחלוטין. על פי גישה זו, הביטוי והמידע הם מוצרי צריכה. מי שבידיו האמצעים לרכוש אותם, יעשה כן, ומי שיש לו את האמצעים ליצור אותם, יבחר אם לעשות זאת או לא. התייחסות אל הביטוי והמידע כמצרך, משמעה אי שוויון בסיפוק הצרכים הללו, העדר מחויבות לספק אותם על ידי החברה והמדינה ואי שוויון בנגישות ליצירתם ולהשגתם.

הבחירה בין שידור פרטי לשידור ציבורי, היא לפיכך בחירה בין הכרה בחופש הביטוי והמידע כזכות לבין חופש הביטוי והמידע כמצרך. השידור הציבורי בהקשר זה הוא אחד הכלים למימוש חופש המידע וחופש הביטוי כזכות מרכזית חיונית לקיום הדמוקרטיה. כדי שיוכל למלא ייעוד זה, עליו לעמוד במספר תנאים:

  1. עליו להיות חופשי מהתערבות פוליטית, כלכלית, לאומית, מגדרית ואחרת.
  2. חופשי לצירה, דיווח, ביקורת, דיבור, ועוד.
  3. קיום תנאים ריאליים למימוש האפשרות לביטוי ולנגישות למידע.

מהי המשמעות של קיום תנאים ראליים למימוש הזכות לביטוי ולנגישות למידע? המשך…

כנס: התמודדות חינוכית עם גזענות והדרה בדתות, מסורות ותרבויות

פורסם בתאריך 5 באפריל 2017

בתחילת השבוע התקיים הכנס השנתי לציון היום הבינלאומי למאבק בגזענות, בשיתוף האגודה לזכויות האזרח ומכללת סמינר הקיבוצים. זו השנה החמישית בה מתקיים שיתוף פעולה חשוב זה, בו סטודנטים/ות מקדישים זמן לדיון חינוכי על התמודדות עם גזענות. בכל שנה נבחרת זווית חדשה לדיון בנושא, והשנה נדונה שאלת השימוש במסורת, דת וחגים ככלי לחינוך נגד גזענות.

הכנס הורכב משני חלקים: בחלק הראשון השתתפו הסטודנטיות בסדנא שהונחתה על ידי המדריכות הפדגוגיות, ובה עסקו בדיון חינוכי סביב הספר "תה מתוק עם נענע". בחלק השני התקיים פאנל בו השתתפו ד"ר ח'אלד אבו-עסבה, הרב ארי סמג'ה וגב' נעם דן, שהציגו את ניסיונם וגישתם לשימוש במסורת וחגים, באיסלאם וביהדות, ככלי לחינוך נגד גזענות. הדיון היה אקטואלי וסוער, ועלו דילמות ואתגרים סביב הנושא.

מחלקת החינוך באגודה עוסקת בנושאים אלו במהלך כל השנה, וכנסים מעין אלו הם הזדמנות להנכיח את העבודה העקבית במרחב ציבורי גדול, ולתת למורים/ות לעתיד הזדמנות להיחשף לאפשרויות שונות לעיסוק בנושא.

rac3317