מרץ 2022
מהו יום האדמה?
ב-1975 ישראל החליטה על הפקעת אדמותיהם של היישובים עראבה, סחנין, דיר חנא, וערב אל סוואעד ובעוד אזורים במשולש ובנגב. באזור הגליל הפקיעה המדינה כ-20,000 דונם – כולם אדמות פרטיות. המדינה הגדירה את ההפקעה כ"פיתוח הגליל", אך בפועל מטרת ההפקעה היתה ייהוד אזורים שלמים תוך בניית יישובים יהודיים על חשבון האדמות הערביות שהופקעו. כך למשל, כרמיאל הוקמה על אלפי דונמים שהופקעו מהיישובים הערבים הסמוכים נחף, דיר אל אסד ובענה. בתגובה להחלטה על ההפקעה החליט "ועד ההגנה על האדמה", שהתכנס בנצרת, על שביתה כללית ב-30 במרץ 1976, ואזרחים ערבים יצאו להפגין במחאה על מדיניות האפליה ועל הפגיעה בזכויות הפרט ובזכויות הקיבוציות. באירועים שהתפתחו באותו יום נהרגו שישה מפגינים. מאז הפך 30 במרץ ליום לאומי אצל האזרחים הערבים, ומדי שנה מציינים פעילים בציבור הערבי יחד עם פעילי זכויות אדם את יום האדמה בתאריך זה.
אירועי יום האדמה התרחשו לפני כ-44 שנים – מדוע היום עדיין כל כך משמעותי בחברה הערבית?
הסיבות למאבק מלפני 44 שנה עדיין רלוונטיות גם בשנת 2022. מאבק האזרחים הערבים למען זכויותיהם, ובעיקר בנוגע לשוויון בחלוקת והקצאות אדמות ובבנייה, עדיין נמשך. לאורך השנים המדינה נקטה במדיניות של אפליה מתמשכת, שהובילה למצוקת דיור קשה בחברה הערבית. כך למשל:
מאז שנת 1948 גדל מספרם של אזרחי המדינה הערבים פי 8, אך בעלותם על הקרקע הצטמצמה ב-50%.
האזרחים הערבים מהווים כ-20% מכלל אזרחי המדינה, אך כל שטחי השיפוט של המועצות הערביות (שבהן חיים רוב הערבים, כ-16% מהאזרחים) מסתכמים בפחות מ-2.5% משטח המדינה.
על אף הגידול הטבעי של האוכלוסיה הערבית, לא נוסד מאז הקמת המדינה אף לא יישוב ערבי אחד (למעט שבעה יישובים בנגב), בשעה שמדינת ישראל הקימה כ-700 יישובים יהודיים.
ביישובים ערביים רבים הצפיפות גבוהה בהרבה מזו שביישובים יהודיים. כך למשל, העיר הערבית נצרת, אשר מונה כ-70,000 תושבים, משתרעת על פני 14,000 דונם; לעומתה העיר היהודית הסמוכה נצרת עילית, שאוכלוסייתה מונה כ-45,000 תושבים, משתרעת על פני 40,000 דונם. כלומר, בנצרת עילית יש כשליש פחות תושבים מאשר בנצרת, אבל השטח שלה גדול כמעט פי שלושה מהשטח של נצרת.
ביישובים ערביים יש פחות שטחים ציבוריים מאשר ביישובים יהודיים. כך למשל, השטח הציבורי הממוצע לנפש בכרמיאל הוא למעלה מפי שניים מהשטח הציבורי הממוצע לנפש בכפרים הסובבים אותה.
לרבים מהיישובים הערבים אין תוכנית מתאר מאושרת, או שיש להם תוכנית מתאר ישנה ולא מעודכנת, שלא מתאימה לצרכים של האוכלוסייה, שהולכת וגדלה. תפקידה של המדינה להבטיח שליישובים יהיו תוכניות מתאר מעודכנות ומתאימות, וכשאין תוכניות כאלה כמעט בלתי אפשרי עבור האזרחים להוציא היתרי בנייה ולבנות כחוק. במצב הקיים, ברבים מהיישובים הערביים אי אפשר לקבל היתר בנייה, ואנשים נאלצים לבנות ללא היתר, ואז לחיות בפחד מפני הריסת הבית.
מה המצב בנגב?
בנגב חיים כ-250 אלף תושבים ערבים בדווים. כ-40% מהם מתגוררים ב-35 כפרים בלתי מוכרים. חלק מהכפרים האלה היו קיימים עוד לפני הקמת המדינה, ולמרות זאת כשהוכנו תוכניות המתאר הן התעלמו מהם לחלוטין. המדינה לא הקימה עבור הבדווים יישובים חדשים, חוץ משבע עיירות שמטרתן הייתה לרכז אותם בשטח מצומצם, וגם לא הכירה ברוב היישובים הקיימים מלבד 11. בה בעת, עבור ההתיישבות היהודית בנגב הוקמו כ-300 יישובים מאז הקמת המדינה. חשוב לדעת שהשטח שעליו יושבים הכפרים הלא מוכרים מהווה רק כ-2.7% משטח הנגב, ושטח תביעות הבעלות במחלוקת מהווה כ-4.9% משטח הנגב. ב-3.11.2021 אישרה הממשלה הכרה בעוד שלושה כפרים בדווים בנגב - כפר רחמה, כפר חש'ם זנה וכפר עבדה. אולם החלטה זו כללה סעיף תקדימי ובעייתי, שמתנה את ההכרה בהסכמתם מראש של למעלה מ-70% מהתושבים תוך שבע שנים ממועד ההחלטה הממשלתית, לעבור לתוך תחומי היישובים החדשים, ששטחם קטן משמעותית מהשטח שבו יושבים כיום התושבים בשלושת הכפרים. ב-14.3.2022 אישרה הממשלה את הקמתם של שני יישובים יהודיים בנגב - העיר כסיף, שמיועדת לציבור החרדי, והיישוב ניצה. כשבועיים לאחר מכן, ב-27.3.2022, אישרה הממשלה את הקמתם של חמישה יישובים נוספים בנגב - ארבעה יהודיים ואחד בדווי. להחלטה זו התלוו הצהרות של ראש הממשלה והשרים בדבר הכוונה לאשר בקרוב את הקמתם של חמישה יישובים יהודיים נוספים בנגב. בהודעה שהתפרסמה באתר האינטרנט של משרד הבינוי והשיכון צוטטו דבריה של שרת הפנים איילת שקד: "ליישוב הנגב ותפיסת הקרקע יש חשיבות ציונית גדולה אך יותר מזה, יש להחלטה הזו חשיבות אסטרטגית אדירה לחיזוק המשילות בנגב. ליישובים החדשים תהיה תרומה גדולה למפעל הציוני ולעידוד התיישבות חדשה וצעירה".
מה המשמעות של יישוב בלתי מוכר?
ביישוב בלתי מוכר אין תשתיות בסיסיות כמו מים, חשמל ודרכים.
ביישוב כזה אין אפשרות לבנות כחוק. האזרחים נאלצים לבנות ללא היתר, וחשופים להריסות בתים. ב-2018, למשל, נהרסו כ-2,326 מבנים ביישובים הערבים הבדווים בנגב, מתוכם 604 מבנים שהיו מיועדים למגורים. אפילו בעיצומו של משבר הקורונה המשיכו להתקיים בנגב פעולות אכיפה, ובהן הוצאת התראות לפני הריסה וחריש של יבולים.
המדינה לא לוקחת בחשבון את היישובים הבלתי מוכרים בהליכים התכנוניים, ולכן תושביהם נמצאים בסכנה מתמדת לאבד את קורת הגג שמעל ראשם. בחלק מהתוכניות שהמדינה מקדמת היא מתכננת לבנות יישובים יהודיים ממש על אותו השטח שבו קיימים כפרים בלתי מוכרים – כלומר היא פשוט לא רואה אותם. המשמעות היא כמובן פינוי של האזרחים הבדווים מבתיהם.
מה הקשר בין יום האדמה ל"חוק קמיניץ"?
"חוק קמיניץ" הוא דוגמה להמשך של המדיניות המפלה נגד האזרחים הערבים בתחום התכנון והבנייה. "חוק קמיניץ", שעבר בשנת 2018, הוא תיקון (מס' 116) לחוק התכנון והבנייה. מטרתו המוצהרת של התיקון היא להגביר ולהחמיר את הענישה בגין עבירות בנייה. בין היתר הוא קבע קנסות כספיים גבוהים באופן קיצוני וחריג (עד מאות אלפי שקלים), והרחיב את מעגל האנשים שאפשר להעניש על עבירות בנייה. הליך הטלת הקנסות הוא מהיר, אחיד וגורף, ואינו כולל הגנות פרוצדורליות מינימליות לאזרחים כגון זכות שימוע והאפשרות לערער על גובה הקנס. מי שמטיל את הקנס אינו רשאי לשקול נסיבות חריגות, נסיבות הומניטריות או נסיבות הנוגעות למצב התכנוני והמשפטי. על אף שלתיקון יש השלכות לכאורה על אכיפת חוקי התכנון בכל האזורים והמרחבים במדינה, יש לו השלכות חמורות במיוחד על האזרחים הערבים. בנייה ללא היתר ביישובים אלה אינה מתרחשת בחלל ריק אלא נעשית בלית ברירה, כדי לספק קורת גג עבור צעירים ומשפחות ערביות, שהממשלה ורשויות התכנון הותירו במשך שנים רבות ללא פתרונות דיור. החוק לא לוקח בחשבון את הנסיבות שבהן מתקיימת בנייה ללא היתר ביישובים הערבים, ומתעלם לחלוטין מהמצב התכנוני הקיים, ממחדלי התכנון ומחלקה של מערכת התכנון עצמה באחריות למצב הדברים בשטח. בנובמבר 2020 החליט שר המשפטים דאז, אבי ניסנקורן, על הקפאת חלקית של חוק קמיניץ למשך שנתיים. ביוני 2021 התקבלה החלטה דומה להקפאה של שנתיים נוספות עד 2024, ולפיה לא יוטלו קנסות נגד מבנים ללא היתר, בתנאי שהוקמו לפני ינואר 2018 ואין נגדם צווי הריסה ו/או הליך משפטי אחר. עם זאת, חשוב להבין שהחוק עומד בתוקפו ולא שונה. השינויים הם במדיניות האכיפה, והם שינויים זמניים שמקורם בהסכמות פוליטיות.
מה צריכה המדינה לעשות?
המדינה כבר הכירה לא פעם – במסמכים רשמיים, בדוחות של ועדות שונות (כגון ועדת אור) ואף בהחלטות ממשלה – באפליה המתמשכת נגד האזרחים הערבים בתחום התכנון והבנייה, ובצורך לשינוי מדיניות, לצמצום הפערים ולנקיטת מדיניות שוויונית מתקנת למען כל האזרחים. כעת יש לעבור ממלים למעשים:
יש לפתוח במסלול של הידברות עם נציגי הציבור הערבי עד לאישור תכניות מתאר והסדרת מתווה לבנייה חוקית בישובים הערבים, כולל מתן אפשרות להסדרת בנייה קיימת. עד אז אין מקום ואין הצדקה לקדם את חוק קמיניץ.
יש להכיר בכפרים הבדווים, לשתף את תושביהם בהליך הסדרתם ותכנונם ולהתייחס אל תושביהם כאל אזרחים שווי זכויות
ללמוד עוד על יום האדמה: סרטונים