משתתפים בצערנו: על הערתו של השופט הנדל

02.12.2019

רוני פלי

 

החלטתו של שופט בית המשפט העליון ניל הנדל היתה קצרה ולקונית: "מורה על מחיקת העתירה כמבוקש". השופט הנדל ודאי כתב כבר מאות החלטות כאלה, אך הפעם הוא הוסיף עוד משפט קצר: "הנני משתתף בצער המשפחה". והארץ (או לפחות חלקה) רעדה.


קצת רקע למי שפיספס את המערכה האחרונה במשפט "הימין הישראלי נגד מערכת המשפט": השופט הנדל דן בבקשה שהגיש סאמי אבו דיאק, איש פתח שנידון לשלושה מאסרי עולם לאחר שהורשע ברצח איליה קריביץ' ליד ההתנחלות חומש ב–2001. אבו דיאק, חולה סרטן סופני, ביקש לקצר את עונשו כדי שיוכל למות בביתו. במכתב שכתב אבו דיאק והופץ ברשתות החברתיות הפלסטיניות, הוא מבקש ש"הימים האחרונים שלי יהיו אצל אמא שלי, ולא לעזוב את החיים כשהידיים שלי והרגליים שלי כבולות בתא עלוב".


משאלתו של אבו דיאק לא התגשמה. הוא מת במרכז הרפואי אסף הרופא. לאחר שהעתירה התייתרה מבלי שהתקיים בה דיון, הנדל הורה על מחיקתה. הנדל, חובש הכיפה, שלמד בישיבה בניו יורק ובישיבה יוניברסיטי, הפגין אנושיות בסיסית ובהחלטתו הכיר בצערה של משפחת אבו דיאק.


התגובות בטוויטר ובתקשורת הימנית לא איחרו לבוא: "זה לא ביבי. זה לא פרשיות. הנה לכם פרצופה של הרשות השופטת שלנו. אובדן מוסר וחוש צדק הכי בסיסיים של בן אדם באשר הוא", הכריז שמעון ריקלין. "אם תרצו" קראו להנדל להתנצל בפני משפחתו של קריביץ', וכן הלאה. לא חלף זמן רב, ופתאום התגלתה טעות ספק טכנית בפסק הדין, והוא בוטל. בפסק דין מתוקן, שניתן הפעם על ידי שלושה שופטים, כבר לא היתה הבעת צער.


כמה שעות לפני תיקון פסק הדין פורסם בעיתון זה, כי צה"ל מרבה להפציץ מטרות שהוכנסו ל"בנק המטרות" זמן רב לפני התקיפה, בלי לבדוק אותן בזמן אמת, כדי לוודא שאין אזרחים במקום או שהמקום לא הוסב למגורים.


שני הדברים הם ביטוי לכך שהחברה הישראלית לא מסוגלת לראות בפלסטינים בני אדם. הבעת השתתפות בצערה של משפחה על מות בנה — מחווה אנושית בסיסית ומובנת מאליה — אינה אפשרית כיום אף כי המשפחה אינה צד במעשיו. ומכיוון שפלסטינים אינם בני אדם, יכול מפקד פיקוד הדרום לומר בלקוניות לאחר מותם של תשעה מבני משפחת אסווארכה בתקיפת חיל האוויר בדיר אל־בלח, כי "דברים כאלה יכולים לקרות".


דברים כאלה יכולים לקרות מכיוון שחלקים משפיעים בציבוריות הישראלית אינם מתייחסים לפלסטינים שמתגוררים בגדה וברצועת עזה כאל בני אדם. לכן, מותם של מאות ופציעתם של אלפים בהפגנות בצד העזתי של גדר הגבול מתקבלים באדישות. לכן המצור המתמשך על עזה והשליטה המוחלטת על כניסת מזון ומוצרי יסוד לרצועה לא מעניינים אף אחד. לכן מדיניות ניתוק החשמל בעזה כלל אינה נזכרת. לכן שופט בית המשפט העליון נבהל מטוקבקיסטים.


משפחות של מי שביצעו פיגועים נתפשות בישראל כאשמות. זאת הסיבה שבית המשפט העליון מאשר להרוס את בתיהן. סל הכלים של ישראל להתמודדות עם טרור מורכב מסוגים שונים של ענישה קולקטיבית, שנועדו לפגוע בסביבתו של מי שביצע את המעשה. בית המשפט מכשיר את העונשים הללו פעם אחר פעם. כאשר מותר להרוס בית, לשלול היתרי עבודה באופן גורף, להטיל סגרים על כפר ממנו יצא הפיגוע, המסר ברור.


המסר של השלטון, ושל בית המשפט הוא, שהפלסטינים אינם בני אדם ברשות עצמם. אנחנו רואים אותם רק כמסה של אנשים, כקבוצה שכל פרטיה זהים ולכן אין צורך להבחין בין מי שפגע ובין מי שלא. צמצום התפישה האנושית כלפי הפלסטינים מתחיל מהצדקות משפטיות לענישה הזאת, והוא מוביל ישירות ל"עליהום" על כל מי שמעז לבטא רגש אנושי כלפיהם. יש להביע צער עלינו, שלבנו כה גס עד שאנחנו מזדעזעים מכל ביטוי של אנושיות.

 


הכותבת היא עו"ד באגודה לזכויות האזרח

 

פורסם באתר הארץ ב-2.12.2019

 

 


 

Please reload

לא מצאתם מה שחיפשתם? נסו בארכיון

  • האגודה בפייסבוק
  • האגודה בטוויטר
  • האגודה באינסטגרם
  • האגודה ביוטיוב

האגודה לזכויות האזרח בישראל

מרכז ארצי

רח' נחלת בנימין 75 תל-אביב 6515417
טלפון: 03-5608185 | פקס: 03-5608165

ירושלים

יד חרוצים 15 תלפיות

כתובת למשלוח דואר: ת"ד 53262, ירושלים 9153102

טלפון: 02-6521218 | פקס: 02-6521219

נצרת

רח' 3030/5, ת"ד 51070, נצרת 1616701
טלפון: 04-8526333/4/5 | 
פקס: 04-8526331

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו