עו"ד אן סוציו
אחרי מספר פיגועים רצחניים שנבלמו בירי של אזרחים ושוטרים, נשמעת מכל עבר הדרישה להרחיב את מעגל האזרחים החמושים. אצל רבים התחושה היא שיותר אזרחים חמושים ברחובות ישראל יהיה הפתרון הנחוץ לאיומים הביטחוניים שניצבים בפנינו. אלא שהתחושה הזאת מתעלמת מהסיכונים המוכחים שטמונים בהרחבת הנגישות לנשק, סיכונים שהופכים את המשוואה לברורה: יותר נשק = יותר נפגעים בנפש.
נתחיל מנושא שכמעט ואינו מדובר: היקף המתאבדים בנשק. כ-50 איש (ברובם גברים) מתאבדים בישראל מדי שנה בירי (כ-10% מכלל המתאבדים). מיד יקפצו המתנגדים ויאמרו שלהתאבד אפשר גם באמצעים אחרים. זה נכון, אבל הקשר בין זמינות כלי נשק לבין התאבדות אינו מוטל בספק בספרות המחקרית בכל העולם, וגם משרד הבריאות מכיר בכך. גם בצה"ל הבינו שנשק זמין הוא זרז להתאבדות, ולאחר שנים של מעל 30 חיילים מתאבדים מדי שנה, ירדו המספרים בשנים האחרונות לכ-12 חיילים מתאבדים בממוצע בשנה. הירידה הדרמטית הזאת נבעה בעיקר בזכות מדיניות של מניעת הנגישות לנשק והגבלת יציאת חיילים עם נשק בסופי שבוע.
באשר לרצח נשים, גם כאן הנתונים לא מותירים מקום לספק. כ-10 נשים נרצחות מדי שנה בירי. ברוב המקרים מדובר בנשק בלתי חוקי, אבל לפחות בשליש מהמקרים מדי שנה הנשק מוחזק ברישיון. ב-2020 לדוגמה, מתוך 12 נשים שנרצחו בנשק, 5 מהן נרצחו בנשק ברישיון.
ומה לגבי עשרות אירועי הרצח הפליליים במדינת ישראל? ברור שהנשק הלא חוקי הוא שאחראי לרוב האירועים הפליליים בישראל, אבל בישראל נגנבים מדי שנה כ-200 כלי נשק ברישיון. ב-2019 לדוגמה, נגנבו 45 כלי נשק מחברות אבטחה ו-135 כלי נשק פרטיים. המשמעות היא שאי אפשר להפריד בין הסיכון לחיי אדם שנגרם מנשק בלתי חוקי לזה שנגרם מנשק ברישיון.
מי שצריך עוד שכנוע לכך שריבוי נשק אישי במרחב הציבורי מזיק לביטחון שלנו, שייזכר בשליפת האקדח של ח"כ בן גביר בחניון בלב תל אביב בעקבות ריב מילולי עם מאבטחים ערבים, או באירוע הטרגי שקרה בחניון ברמלה ב-2019 כשוויכוח על חניה הסתיים במותו של אופיר חסדאי מנשק שהוחזק ברישיון בידי ויקטור קטן.
הגידול במספר הבקשות לרישיון נשק שראינו אחרי אירועי מאי 2021 ושאנחנו עדים לו גם בימים אלו רחוק מלהיות מבורך. מעבר לסיכונים הטמונים בהרחבת מעגל המחזיקים בכלי הנשק, סיכונים שעליהם עומדים גם דוחות מבקר המדינה, אינספור ועדות בינמשרדיות ומשרדים ממשלתיים, הרי שמדובר בסימן ברור לחוסר אמון ברשויות הביטחון להבטיח את ביטחוננו ולהפרטה של תפקיד שלטוני מובהק. לתהליך המסוכן הזה מצטרפות גם היוזמות האזרחיות להקמת מיליציות חמושות בערים המעורבות ובנגב שמובלות לעיתים קרובות על ידי גורמי ימין קיצוניים.
כמות האזרחים המחזיקים בנשק בישראל היא עצומה. 140,000 איש מחזיקים בישראל רישיון לנשק פרטי, ועוד כ-50,000 מאבטחים (בחברות שמירה, יישובים ומפעלים) מחזיקים בנשק, ורובם מסתובבים איתו גם אחרי שעות העבודה. על פי הקריטריונים הקיימים כיום ומזכים כל מי שעבר טירונות קרבית (07 ומעלה) ברישיון לנשק (בכפוף לאישור משטרתי ובריאותי), קיים פוטנציאל של מאות אלפי אזרחים נוספים לקבל נשק.
אם אנחנו לא רוצים לראות מרחב שבו אנשים חמושים מסתובבים ברחובות ועושים דין לעצמם, כל סכסוך נגמר בשליפת נשק, הפשע המזויין גואה והוא קטלני - צריך לשנות את המדיניות, לצמצם את הנשק הפרטי ולהשאיר את העבודה של טיפול בביטחון למי שהוסמכו לכך וזה תפקידם.
הכותבת היא עו"ד באגודה לזכויות האזרח וחברה בקואליציית "האקדח על שולחן המטבח"