הכיבוש מייבש 

כמעט כל הפלסטינים בגדה המערבית סובלים ממצוקת מים קשה, בשל כמות המים המועטה שמוקצית להם. אך מצבם של הכפרים הלא מוכרים בשטח C הוא הקשה ביותר. בשטח C, הנמצא בשליטה ישראלית, ישנם מאות כפרים וקהילות פלסטיניים. מתוכם, כ-60 קהילות רועים אינן מחוברות כלל לרשת המים. בכל קהילה חיים כמה עשרות עד כמה מאות של נשים, גברים וילדים – בסך הכל כ-10,000 נפש – שמקור הפרנסה העיקרי שלהם הוא רעיית צאן וחקלאות. לסיפורי הכפרים לחצו על המפה שבהמשך הדף.

מרבית הקהילות האלה נמצאות במקומן כבר עשרות רבות של שנים. למרות זאת ישראל אינה מכירה בהן ושואפת לגרש אותן. המדינה טוענת שמדובר במקבצי בנייה לא חוקית ללא אופק תכנוני, ולכן אינה מוכנה לחבר את הקהילות לרשת המים. במספר מקרים צינור המים הראשי עובר מטרים ספורים מבתי הקהילה אך לא ניתן להתחבר אליו, ובמקרים אחרים תוואי הצינור נמצא במרחק לא גדול, כך שבאופן מעשי קל מאד לחבר חלק מהקהילות או לאפשר להן גישה נוחה לרשת המים.

בניגוד לקהילות הפלסטיניות, ככלל כל אזרח ישראלי שיקים מבנה בשטח C, גם אם לא קיבל היתר ואפילו אם קיבל צו הריסה, יחובר במוקדם או במאוחר לרשת המים.

בעבר, הקהילות הסתמכו על אגירת מי גשמים בבורות מים ועל שימוש במי מעיינות בכדי לספק מים למשק הבית, לצאן ולשטחים החקלאיים. אך כיום ישראל מונעת גישה של חלק מהתושבים למעיינות, והורסת בורות מים חדשים ולפעמים אף בורות ישנים שעברו שיקום. עקב כך, מצוקת המים גוברת.

כדי להמשיך ולהתקיים נאלצים התושבות והתושבים להשיג מים ממקורות חלופיים. בדרך כלל הם קונים מים מכפרים אחרים, שמחוברים לרשת המים של "מקורות", ומובילים אותם קילומטרים רבים באמצעות טרקטורים ומכליות, בדרכים רעועות ומשובשות. הקנייה וההובלה של המים יקרות מאוד, כך שהתושבים נאלצים להוציא חלק ניכר מהכנסתם על צורך בסיסי שלא ניתן להתקיים בלעדיו.

מחיר המים נקבע בהתאם לספק ולמרחק של הכפר מנקודת המילוי. לעיתים נדרשת נסיעה של עשרות קילומטרים, כך שהעלויות עבור כל קוב מים יכולות להאמיר ל50 ₪ לקוב. בממוצע המחיר לקוב מים באמצעות הובלה נמצא בטווח שבין 40-20 ₪ לקוב, לעומת כ-5 ₪ לקוב בחיבור לרשת (ללא אגרת ביוב).

ההוצאה היחסית של משק בית על מים בקהילות אלה עשויה להגיע ל-30% מהכנסת המשפחה, בעוד שעבור משפחה ישראלית ההוצאה החודשית על מים מגיעה לכל היותר ל-2% מההוצאות החודשיות. הוצאה חריגה זו מקוממת במיוחד לנוכח ההוצאה על צריכת מים לחקלאות של שכניהם בהתנחלויות, שבדומה לחקלאים הישראלים זוכים למחירים נמוכים באופן משמעותי על מים המסופקים להם על ידי חברת "מקורות".

כמו כולנו, תושבי ותושבות הקהילות זקוקים למים לצריכה אישית של שתייה, בישול, ניקיון ורחצה. נוסף על כך, המים משמשים להרוות את צימאונם של העדרים שאותם הם מגדלים ושעליהם פרנסתם. על פי ארגון הבריאות העולמי הצריכה המינימלית לאדם עומדת על 100 ליטר ביום, אך בקהילות אלה הצריכה נמוכה בהרבה, ויכולה להגיע גם לכמה עשרות בודדות של ליטרים ביום.

מצוקת המים היא יום-יומית ומשפיעה על כל תחום מתחומי חייהם של התושבות והתושבים. הם עושים כל שביכולתם לחסוך במים, עד כדי סיכון בריאותם של בני המשפחה. חסרונם של מים זורמים בכמות מספקת מוביל לעתים, במיוחד בחודשי הקיץ החמים, לפגיעה ולאובדן ראשי צאן המשמשים לפרנסה. כמות והיקף התוצרת החקלאית נפגעת אף היא בשל המחסור במים, מאחר שהתושבים מסתפקים אך ורק בחקלאות בעל ובימי החורף אינם משקים את האדמות המעובדות כלל.

בעיה נוספת היא איכותם הירודה של המים שנאגרים בבורות או מובלים במכליות. פעמים רבות המים אינם ראויים לשתייה, אם בשל לכלוך שנסחף אל הבור, חוסר סניטציה של המכליות או מעבר חיידקים מבורות הספיגה. לתושבים אין כמובן כל אפשרות לניטור ולבקרה טכנולוגיים או אחרים של איכות המים, ואין להם ברירה אלא להשתמש במים הזמינים להם, גם כשברור שאיכותם נמוכה. צריכת מים מזוהמים עלולה לגרום למחלות רבות, במיוחד אצל ילדים, ואף למוות.

אחת מהאוכלוסיות הפגיעות בכפר לסיכונים לבריאות הקשורים במים היא הנשים. במקרה של מחלה, מחסור במים או היעדרם לא מאפשרים תנאים היגייניים וטיפול רפואי הולם. כשאין תנאים כאלה גם המטפלת בחולה מסתכנת בהידבקות, ומאחר שטיפול בחולים בכפר הוא בדרך כלל באחריות הנשים, הן מועדות יותר להידבק במחלות. בתקופת הקורונה, כשאחת ההנחיות העיקריות היא שמירה על היגיינה, הסיכון שבמחסור במים גדול אף יותר.

הזכות למים היא זכות יסוד, מכיוון שגישה למים היא תנאי הכרחי לחיים, לבריאות ולמימוש צרכים וזכויות בסיסיים. לכן, למדינת ישראל יש חובה לאפשר לכל אדם הנמצא תחת שליטתה לממש זכות זו. גם המשפט הישראלי וגם המשפט הבינלאומי הכירו בזכות הזו, ובחובת המדינה הנובעת ממנה:

• המשפט ההומניטרי הבינלאומי, העוסק בזכויות האדם בעת סכסוך וכיבוש, מטיל על המעצמה הכובשת (ישראל) חובה לספק מים לתושבים המוגנים (הפלסטינים), וגם אוסר על פעולות שיפגעו באספקת המים שלהם.

• 
  

• משפט זכויות האדם הבינלאומי, העוסק בזכויות האדם בכלל, מעגן את הזכות למים באמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן ומחויבת למימושן (למשל האמנה הבינלאומית בדבר זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות).

• 
  

• המשפט החוקתי הישראלי הכיר בזכות למים כחלק מזכותו של האדם לכבוד.

• 
  

להרחבה על העיגון המשפטי ראו למשל סעיפים 16-9 כאן.

ישראל מטילה את האחריות על אספקת המים לתושבים על הרשות הפלסטינית לפי הסכם הביניים, תוך קביעה שמדובר במקבצי בנייה בלתי חוקיים, ותוך טענה כי יש צורך בפנייה של כל קהילה לוועדת המים המשותפת. עוד טוענת המדינה כי מתוך הרצון לתת מענה הומניטרי לאוכלוסייה, המנהל האזרחי מספק נקודות מילוי מים באזורים שבהם אין תשתיות מים מוסדרות, באמצעות חברת מקורות.

בשטח C סוגיות של תכנון, בנייה וגישה לתשתיות נמצאות באחריותו המלאה של הצבא. לכן, אנו דורשים ממדינת ישראל לתת לקהילות אלה מענה הומניטרי אמיתי ולקדם פתרון מים קבוע והוגן בעבורן. עד כה פנינו למשרד הביטחון בדרישה לחבר כ-14 קהילות למים, תוך התייחסות למצוקה הממשית של כל אחת מהן, עם דגש על הזכות האוניברסלית למים ולדרישה הומניטרית לפתור את מצוקת התושבות והתושבים. כל פנייה לוותה במפה המראה את הדרך לחבר את הקהילה למים באופן מעשי, על פי קווי המים הנמצאים בקרבתה.