היכולת לקיים אסיפות ולהביע באופן פומבי אמונות ודעות היא תנאי לקיומה של דמוקרטיה. הפגנות הן כלי מרכזי לביטוי ולמעורבות ציבורית, ולעיתים קרובות הן הדרך היחידה לקידום רפורמות פוליטיות, חברתיות או כלכליות. למרות החשיבות המכרעת שיש לזכות המחאה בחברה חופשית, מדינות רבות אינן מגינות עליה כראוי, ולעיתים קרובות המשטרה מתייחסת למחאות כאל איום שיש להגביל ולדכא.
בשנים האחרונות חלה עלייה חדה בשימוש של גופי השיטור והביטחון במעקב מקוון אחרי הפגנות ואחרי קבוצות מחאה. טכנולוגיות המעקב משמשות ליירוט מידע אישי של מפגינים, לאגירתו של המידע, לעיבודו ולהפצתו – בדרך כלל ללא ידיעתנו וללא הסכמתנו, ללא פיקוח ובקרה אפקטיביים וללא ערוצים משפטיים שיאפשרו להתמודד עם המעקב. מציאות זו מאיימת לשבש ואף למנוע את היכולת שלנו להתארגן, להתאסף ולהתנגד.
דו״ח זה הוא תמצית של דו״ח שפרסמה "הרשת הבינלאומית של ארגונים לזכויות אזרחיות" (INCLO) המאגדת ארגונים מ-13 מדינות. הדו״ח עוסק בתופעה ההולכת ומתרחבת של שימוש בטכנולוגיות מעקב מקוון על ידי גופי שיטור ברחבי העולם כלפי מפגינים/ות, אקטיביסטים/ות ותנועות מחאה. הדו״ח סוקר את הטכנולוגיות המרכזיות המשמשות את גופי השיטור על בסיס ניסיונם ופעילותם של הארגונים החברים ברשת, ממחיש את פגיעתן בזכויות הפרט, ומפרט מקרי בוחן. הדו״ח מציע כללים שיש לאמץ על מנת להבטיח כי השימוש בטכנולוגיות מעקב לא יפגע בזכות למחאה וכי יתקיימו פיקוח ובקרה אפקטיביים אחר אמצעים אלו.
הדוח המלא, יוני 2019 (אנגלית)
קישורים:
מאשה אברבוך, "בתום מצב החירום, לא כל פרקטיקות המעקב אחר אזרחים ייפסקו", המקום הכי חם בגיהנום, 27.4.2020