דוח חדש של האגודה לזכויות האזרח והקרן למגיני זכויות אדם סוקר את השיטות והכלים שהפעילה המשטרה בחודשים האחרונים לדיכוי הפגנות ומחאות, ואת פגיעתם בחופש הביטוי ובזכות להפגין
במהלך השנה האחרונה, וביתר שאת מאז התפרצות מגפת הקורונה במרץ 2020, מתאפיין המרחב הישראלי בפעילות מחאתית ערה ונרחבת. ברחבי הארץ מתקיימים שלל הפגנות ואירועי מחאה הנוגעים לקורונה – נגד מגבלות שנקבעו, נגד סגרים מקומיים, ביקורת על הטיפול בקורונה, מחאה על המצב הכלכלי וכיו"ב. לצדם נערכות הפגנות פוליטיות נגד או בעד הממשלה והעומד בראשה, נגד או בעד רשויות אכיפת החוק והיועץ המשפטי לממשלה, בנוגע למדיניות הממשלה בשטחים ועוד. באירועים אלה, המשטרה משתמשת לא פעם בכלים קיצוניים ופוגעניים נגד המפגינות והמפגינים.
יודגש שזוהי אינה תופעה חדשה. מזה שנים רבות המשטרה נוקטת יד קשה כלפי מוחים מקבוצות מיעוט, ובעיקר כלפי ערבים, אתיופים, בעלי חזות מזרחית וחרדים, שנתפסים באופן אוטומטי בידי המשטרה כאיום שמחייב תגובה קשה ושימוש בכוח. כך למשל היה במחאתם של יוצאי אתיופיה נגד האלימות המשטרתית, בהפגנות החרדים נגד הגיוס ובהפגנות של האוכלוסייה הערבית. החידוש בשנה האחרונה הוא התרחבות של השימוש בכלים אלה גם כלפי מפגינים מקבוצות הרוב ובהפגנות במרכזי הערים הגדולות. בעקבות זאת, פרקטיקות שנתקלו בהתעלמות במשך שנים זכו להתייחסות נרחבת בשיח הציבורי ובכנסת. נוסף על כך הפעילה המשטרה בשנה האחרונה שיטות וכלים חדשים נגד מפגינות ומפגינים.
המסמך שלפניכם סוקר את השיטות והכלים שהפעילה המשטרה בחודשים האחרונים לדיכוי הפגנות ומחאות, ואת פגיעתם בחופש הביטוי ובזכות להפגין. בין השאר, אנו עדים לתופעות כמו מעצרי שווא, שימוש במכת"זית ובסוסים בניגוד לנהלים, הפעלת שוטרים סמויים, התניית שחרור ממעצר בהרחקה ממוקדי המחאה, מתן דוחות ללא הצדקה ועוד. על אלה נוספים התחמקות של שוטרים מהזדהות, מתיעוד מעשיהם ומלקיחת אחריות. כל אלה מציירים תמונה מדאיגה של שימוש לרעה בסמכויות שניתנו למשטרה כדי להגן על האזרחים ולשמור על הסדר הציבורי, למטרה פסולה של דיכוי מחאה לגיטימית.
חשוב לציין שהמשטרה אינה פועלת בוואקום. בחודשים האחרונים התנהלותה מול המפגינים/ות קיבלה רוח גבית בהתבטאויות של ראש הממשלה ושל נבחרי ציבור אחרים, שהתייחסו למפגינים כאל "אנרכיסטים", מפרי סדר ומפיצי קורונה. לאלה התלווה מהלך חריג וקיצוני של הגבלת חופש ההפגנה באמצעות חקיקה, בחסות המאבק בקורונה. כך, למשך מספר שבועות נקבע בתקנות שאין להתרחק יותר מקילומטר אחד ממקום המגורים, מבלי להחריג מהוראה זו הגעה לאירועי מחאה והפגנה. בכך הוגבלה וצומצמה מאוד בשבועות אלה הפעילות במוקדי המחאה העיקריים בירושלים ובתל אביב (אך המחאה התפשטה למאות מוקדים קטנים ברחבי הארץ).
נקודה חשובה נוספת היא שהתנהלות המשטרה בהפגנות ובאירועי המחאה פוגעת לא רק במפגינים/ות ובמחאה הספציפית, אלא יש לה גם אפקט מצנן רחב יותר על הזכות להפגין ולמחות. אזרחים/ות רבים המעוניינים להפגין נמנעים מכך בשל המחיר הפיזי והנפשי של העימות עם כוחות המשטרה, או מחשש מקנסות, ממעצר או מהכתמת שמם באישומים פלילים. נוסף על כך, לדיכוי המחאה יש השפעה על השיח הציבורי ועל אמון הציבור במשטרה בפרט וברשויות המדינה בכלל.
חובתה של המדינה, באמצעות המשטרה, להגן על אזרחיות ואזרחים המבקשים לממש את חופש הביטוי שלהם, ולא לנקוט אמצעים שימנעו או ירתיעו מפגינים מלממש את זכותם. המשטרה מוסמכת אמנם לפזר הפגנות במקרים מסוימים, אולם השימוש בכוח כלפי מפגינים בלתי אלימים הוא פסול. גם במקרים שבהם מפגינים חוסמים כבישים או משתתפים בהפגנה ללא רישיון (במקרים שבהם החוק מחייב) אין כל הצדקה להפעלת כוח, בעת שההפגנות אינן מסכנות אף אדם ואינן גורמות נזק לגוף או לרכוש, ואף אינן מהוות סכנה קיצונית לסדר הציבורי ולשגרת החיים.
המוני המקרים והפניות הפרטניות שהגיעו לארגוני זכויות האדם, פורסמו בתקשורת או הופצו ברשתות חברתיות, מצטברים בסופו של דבר לכדי מכלול ומשקפים תופעה מערכתית. לפיכך, לצד נקיטה של צעדים מרתיעים כלפי שוטרים בודדים, על המשטרה להכיר בכך שמדובר בבעיה מערכתית ולטפל בה בהתאם – בין היתר על ידי הדרכות, הכשרות, והעברת מסר ברור מצד המפקדים הבכירים בדבר חובתה של המשטרה להגן על הזכות להפגין.