להגן על קהילת א־טוויל ולבלום את עקירתה הכפויה
עודכן: 27 באוג׳
קהילת א-טוויל, שמנתה עד לפני כשנה כ-30 משפחות, יושבת בסמוך לעיירה עקרבה שבנפת שכם מזה עשרות שנים. המשפחות הוותיקות מתקיימות במקום מזה מאה שנה ויותר. הקהילה מתקיימת מחקלאות, לרבות גידול דגנים ועצי זית, וממרעה צאן. במהלך השנים האחרונות הוקמו סביב מתחם המגורים של הקהילה מאחזים אלימים, המקיפים אותה מכל עבריה, ותושביהם פועלים כדי לדחוק ולגרש באלימות את הקהילה.
כבמקרים רבים אחרים, לשם השגת המטרה נעשה שימוש באמצעים מגוונים. כך, למשל, נעשה שימוש במרעה צאן, בפעולות הטרדה, באיומים ובפגיעה ברכוש התושבים – במאמץ עיקש לייאש את התושבים, לשבש את שגרת יומם ולחבל בתחושת הביטחון הבסיסית שלהם. בין היתר, המתנחלים והנערים המופעלים על ידם נוהגים להביא את עדרי הבקר שלהם לרעות בחלקות ובמטעים חקלאיים השייכים לקהילה ולהשחיתם; גונבים ציוד; חותכים צינורות מים; ופולשים למתחמי המגורים על מנת להטיל טרור על התושבים ולהמאיס עליהם את השהות במקום. יותר ממחצית המשפחות בקהילה כבר נעקרו בכפייה, וכיום היא מונה רק 18 משפחות.
ב-15.7.2026 פנינו לצבא, למשטרה ולמינהל האזרחי, בשיתוף עם עמותת" במקום - למען זכויות תכנון" ועם פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים", בדרישה להגן על תושבי א־טוויל ועל זכויותיהם. ב-23.8.2026 פנינו שוב, בעקבות פעולות להקמת מאחז חדש במרחק של כ-250 מטר בלבד מבתי הקהילה. התרענו כי לנוכח האלימות וההתנכלויות המתמשכות באזור, הקמת מאחז נוסף בצמוד לבתי התושבים עלולה להחריף עוד יותר את הסכנה לעקירתם בכפייה, וכי הימנעות מאכיפה מיידית נגד הבנייה החדשה עלולה ליצור עובדה מוגמרת ולהחריף את הפגיעה בזכויות התושבים.
בפניות עמדה עו"ד רעות שאער על הפגיעות החמורות בביטחון האישי של המשפחות, בזכותן לקניין, בחופש התנועה שלהן וביכולתן להתפרנס ולקיים חיים בכבוד. היא הדגישה כי לא מדובר באירועים נקודתיים אלא בדפוס מתמשך שמצמצם בהדרגה את האפשרות לחיות במקום, וכי פניותיהם לצבא ולמשטרה אינן מועילות. דרשנו מהרשויות לפעול מיד להגנה אפקטיבית על הקהילה ולמניעת עקירתה: לאפשר את תיקון תשתיות המים והחשמל שנהרסו, להבטיח גישה לאדמות חקלאיות ולשטחי מרעה, להרחיק גורמים אלימים, למנוע פלישות והתנכלויות ולחקור במהירות תלונות על אלימות ופגיעה ברכוש. בנוסף דרשנו לפנות לאלתר את הבינוי החדש ולהשיב את השטח לקדמותו.
ב-24.8.2026 שלחנו פנייה נוספת בדרישה לאפשר את תיקון הצינור שהוביל מים אל הקהילה, שנחתך ונותק חודשיים לפני כן על ידי המתנחלים מהמאחזים שבאזור. רשויות הצבא מנעו את התיקון בשטח בדרישה לתיאום, אך בקשה ששלחנו בשם התושבים בבקשה לתיאום לא נענתה. במשך חודשיים, בשיאו של הקיץ, התושבים נאלצו להסתמך על בורות המים העתיקים הפזורים בשטח הקהילה ובשטחי המרעה. אולם המתנחלים החלו לפגוע גם במקור המים הזמין האחרון הזה, פרצו את מנעוליהם של מספר בורות מים ורוקנו את תכולתם. חיילים שנכחו בשטח התירו להם להמשיך במעשיהם, והרחיקו מהמקום פעילי נוכחות מגינה שניסו למנוע את גניבת המים.
בפנייתנו הדגישה עו"ד רעות שאער כי מניעת גישה סבירה למים מהתושבים הפלסטינים, שהן תושבים מוגנים על פי הדין הבינלאומי, מנוגדת לדין ולחובותיו של המפקד הצבאי להבטיח את שלומם ואת צרכיהם החיוניים של התושבים המוגנים. היא ציינה כי מעורבות הצבא באירועים, לרבות עמידה פסיבית מנגד של חיילים לנוכח התעללות המתנחלים באוכלוסייה, מסייעת בפועל לפעולות הגירוש ומטילה על המפקד אחריות לפגיעות שייגרמו. דרשנו לתאם את תיקון הצינור, להגן על מקורות המים של הקהילה, להרחיק את המתנחלים ממתחמי המגורים של הקהילה ולמצות איתם את הדין.
פניית הארגונים, 23.8.2026
פניית האגודה לזכויות האזרח, 24.8.2026
קישורים:
סיון תהל, בליווי הצבא: אחרי שהשחיתו את הצינור הראשי של הכפר, מתנחלים פרצו את בור המים ושאבו את מה שנותר, המקום הכי חם בגיהנום, 26.8.2026
הפניות נכתבו בסיוע רכז השטח מוהנד ענאתי, ושחר שלוח, רכזת שטח ותיעוד – אלימות מתנחלים
