עו"ד הגר שחטר
טקס פרסי האוסקר המתקרב הוא הזדמנות טובה להיזכר בטקס שהתקיים בשנת 1953. באותה שנה זכה הסרט "חופשה ברומא" בפרס התסריט הטוב ביותר. אלא שמקבל הפרס, התסריטאי איאן מקלילן הנטר, לא כתב את התסריט. כותבו של התסריט, דלטון טרמבו, היה אחד מקורבנותיו של הסנטור ג'וזף מקארתי, שרדף אחרי מבקרי המשטר משמאל. טרמבו ריצה מאסר ואיבד את עבודתו מאחר שסירב ליישר קו עם עמדותיו השמרניות הקיצוניות של הסנטור ששמו הפך נרדף לציד מכשפות פוליטי. באותה השנה, 1953, מעבר לים בישראל הצעירה ניתן פסק הדין "קול העם": חופש הביטוי וזכויות האדם הועלו על נס והוכרו כתנאי לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית.
אלא שהשנים חלפו, ובעוד שבארצות הברית מורשתו של מקארתי הוקעה, נראה שבישראל של 2024 דמותו הפכה מודל לחיקוי. בשלושת החודשים האחרונים האפשרות לבקר את המדינה, שריה ומוסדותיה הלכה והצטמצמה. לא שלא היו אתגרים רבים לחופש הביטוי והמחאה גם לפני טבח השבעה באוקטובר ופרוץ המלחמה, אבל מאז המצב החריף בצורה קיצונית. מי שמעזים לבקר את המדינה (בעיקר אם איתרע מזלם להוולד ערבים) עלולים למצוא עצמם מאחורי הסורגים, מפוטרים ממקום עבודתם, מושעים מהלימודים ותחת איומים מצד המון זועם.
היבט קיצוני של המתקפה על חופש הביטוי הוא הבקשה להדיח את חה"כ עופר כסיף מהכנסת, על רקע חתימתו על עצומה התומכת בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל. "חוק ההדחה" השנוי במחלוקת מתיר הדחה של חבר או חברת כנסת מכהנים רק במקרים שבהם מתגבשת מסה קריטית של ראיות לכך שהסית לגזענות או שהוא תומך במאבק מזויין נגד ישראל. ברור לי שרבים רואים בחתימה על עצומה כזו דבר מקומם, אך בחתימתו על העצומה אין תמיכה במאבק מזויין נגד המדינה, גם לא בקירוב. הכנסת כנראה תדיח השבוע לראשונה בהיסטוריה חבר כנסת מכהן - ועוד בגלל ביטוי, דבר שיהווה אות קין על בית הנבחרים, גם אם בית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה לאחר מכן.
האמירה שחופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה שחוקה עד כדי קיטש. אבל בנסיבות האלה אין מנוס מלהזכיר את הדברים: דמוקרטיה לא יכולה להתקיים ללא שתתאפשר ביקורת על המדינה. גם ביקורת שהיא קשה לשמיעה, וגם אם יש מי שדוחים אותה מכל וכל. גם ביקורת ששוחטת פרות קדושות, ומאשימה את מוסדות המדינה בהאשמות כואבות ובלתי נסבלות לדעתם של חלק מהאזרחים, היא חיונית. גם מי שמחזיק בעמדת מיעוט זכאי לנסות ולשכנע את הרוב בעמדתו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לעמדות קיצוניות שהפכו לעמדות מיינסטרים. חופש הביטוי צריך להתייצב דווקא לצד ביטויים שכאלה, ובעיתות מורכבות. הוא לא נחוץ כדי לעשות נעים באוזן ולאפשר את מה שבקונצנזוס.
בהינתן שמעשיו של כסיף אינם מהווים עילה להדחת חבר כנסת, הדחתו הצפויה אינה אלא איתות למיעוט הפוליטי – אל תעזו לדבר, פן תמצאו עצמכם מועמדים להדחה.
הליך ההדחה של כסיף עושה שימוש לרעה במנגנון של דמוקרטיה מתגוננת כדי לצמצם את המרחב הדמוקרטי, להשתיק את האופוזיציה ולפגוע בזכות של בוחריו לייצוג. הדחת חבר או חברת כנסת איננה פגיעה בחופש הביטוי של אדם פרטי, אלא במייצג הנבחר של ציבור. זה מדרון חלקלק ומסוכן, שסופו שכל מי שיעז לבקר את השלטון יהיה מנוע מהתמודדות לכנסת או יודח ממנה, והדמוקרטיה הייצוגית תהיה לא יותר מקליפה ריקה.
התמודדות עם ביטויים צריכה להיעשות באמצעות הבעת ביקורת והצגת אלטרנטיבות בשיח חופשי. השתקה דורסנית מעולם לא הפכה מדינה לדמוקרטית יותר.