ברוסיה כבר גילו: לא חייבים טנקים כדי לרמוס זכויות אזרח
- taldahan0
- 4 ביוני
- זמן קריאה 4 דקות
נועה סתת
בינואר 2022 נפגשתי עם פבל צ'יקוב, מנכ"ל ארגון זכויות האדם הרוסי "אגורה". הארגון הוקם ב–2005 וניהל עשרות מאבקים משפטיים חשובים סביב חופש המחאה, חופש העיתונות ומניעת עינויים בבתי הכלא ברוסיה. ב–2016 הוכרז הארגון כ"סוכן זר" לפי חוק שגרסה דומה לו מקודמת על ידי הכנסת הנוכחית.
ב–2022 סיפר צ'יקוב על העבודה שלו בייצוג של מנהיג האופוזיציה אלכסיי נבלני ושל המפגינים שתמכו בו. ביקשתי ממנו שילמד אותי משהו אחד חשוב במאבק על זכויות אדם. "תזכרי שתמיד יכול להיות יותר גרוע", הוא ייעץ לי.
פגשתי אותו שוב בחודש שעבר, בכנס של "אינקלו", ארגון מטרייה בינלאומי של ארגוני זכויות אדם. מאז פגישתנו הקודמת נבלני מת בכלא. מצב זכויות האדם ברוסיה הידרדר בקיצוניות מאז תחילת המלחמה עם אוקראינה. פוטין הפעיל עוד ועוד אמצעים דרקוניים לדיכוי הביקורת הציבורית והמחאה. הלחץ הבינלאומי להגנה על זכויות אדם לא הצליח להטות את הכף ברוסיה עוד לפני המלחמה, אבל היתה לו השפעה ממתנת; עם החלת משטר הסנקציות, למוסקבה לא היה עוד מה להפסיד, והדיכוי הפך לאלים עוד יותר.
מאז המלחמה הוצא ארגון "אגורה" מחוץ לחוק ברוסיה. חשבון הבנק של הארגון הוקפא, ומי שעובד בו מסתכן במאסר ממושך. הארגון עבר לצ'כיה, ומשם הוא ממשיך להפעיל באומץ עורכי דין כדי להתמודד עם מאות מעצרים פוליטיים שהמשטר הרוסי מבצע מדי חודש. רוסים רבים נמצאים בברלין ובפראג ומנסים לגבש משם אופוזיציה והתנגדות לשלטונו של פוטין. חלק מהם היו תומכי נבלני, והם עסוקים כרגע גם במאבקים פנימיים על הנהגת המאבק והאופי שלו.
פבל צדק. המצב אכן נהיה הרבה יותר גרוע, הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין רק לפני שנים ספורות. כשנפגשנו שוב לאחרונה, הודיתי לו על העצה המצוינת שנתן לי ב–2022, וביקשתי ממנו עצה נוספת. הוא הציע ללמד אותי איך משתמשים בקריפטו לקראת הזמן שבו הממשלה תקפיא את חשבון הבנק של האגודה.
הידרדרות מואצת בהגנה על זכויות אדם מאפיינת מדינות רבות. בקטגוריית מהירות שיא זוכה ארה"ב. ארגון זכויות האדם האמריקאי, ה–ACLU, ערך תהליך הכנה אסטרטגי ארוך ומקיף במשך שנתיים לקראת הכהונה השנייה של טראמפ. הם חקרו את "פרויקט 2025", התוכנית הסדורה שהכינה אחת מקרנות הימין הקיצוני האמריקאי לפירוק הדמוקרטיה האמריקאית לטובת ערכים שמרניים ונוצריים. הם חקרו את ההתבטאויות של טראמפ, נפגשו עם מגוון רחב של מומחים מכל העולם (כולל הח"מ) והתייעצו כיצד להתגונן מפני תהליכים אנטי־דמוקרטיים. לקראת הבחירות שנערכו בנובמבר 2024 הם הכינו מסמך עצום בהיקפו שסקר מהלכים שטראמפ עשוי לקדם במהלך החודשים הראשונים של הממשל. המסמך היה מוצלח מאוד מבחינת זיהוי אתגרים, אבל המציאות היתה קשה עוד יותר. טראמפ העביר כמעט את כל ההחלטות המדיניות שהעריכו שיעביר בחצי השנה הראשונה של כהונתו, במשך פחות משבועיים.
לנגד עינינו אנחנו רואים שינוי של התסריט הפופוליסטי שמוכר לנו מתחילת המאה ה–21. זה היה תסריט שבו מפלגות ימין קיצוני עולות לשלטון, ובתהליך אִטי, הדרגתי וללא אלימות, משנות את מבנה המשטר, מבטלות בלמים ואיזונים ומייצרות שלטון אנטי־דמוקרטי. התהליך הזה עובר כעת התאמות, האצה והקצנה.
בכל העולם יש היחלשות של מפלגות שמאל וצמצום עד היעלמות של הימין המתון, שהיה שותף משמעותי בעבר לקידום זכויות אדם. את הימין המתון מחליף הימין הקיצוני, שמייצר נורמליזציה של תפיסות אנטי־זכויות אדם מובהקות. הזירות הפוליטיות המשמעותיות כיום הן זירות של מפלגות מרכז, ששפת זכויות האדם זרה להן, ומפלגות ימין קיצוני שעסוקות בפירוק ההגנה על הזכויות.
הימין הפופוליסטי שיכלל את היכולות ואת האטרקטיביות שלו. הימין הפופוליסטי מציע לתומכיו "חבילה שלמה" — תפיסת עולם פשוטה, קוהרנטית שנותנת מענה לכל הסוגיות החשובות. לעומת זאת, מנגנוני האמת בחברה — המדע, העיתונות, וגם ארגוני זכויות האדם, שתפקידם להביא מידע אמין לטובת הציבור דרך מחקר ואיסוף עדויות — נשחקו. החבילה הפופוליסטית מציעה מודל של פתרונות פשוטים ומובנים, מינימליזציה של בעיות מורכבות והבטחה לעתיד מזהיר. כשאין צורך להתמודד עם האמת, יצירה של מצע פוליטי הופכת לפשוטה הרבה יותר.
מה שהופך את החבילה הפופוליסטית לאטרקטיבית כל כך הוא שהדגש בה הוא הקשר עם הבוחרים. זו שפה שמתעדפת את התגובות הרגשיות, את הדיאלוג, והיא מנוסחת בצורה מושכת שנועדה לפתות את הציבור.
אבל הרגע הפופוליסטי הזה מביא איתו גם הזדמנויות. בכל העולם אין כיום אף מנהיג פופוליסטי שמצליח לממש את ההבטחות הגדולות שנתן לציבור. הסיבה לכך פשוטה: פתרונות שאינם מבוססים על ניתוח של המציאות כפי שהיא באמת אינם יכולים לעבוד באמת. מנהיגים פופוליסטים מצוינים בלהיבחר ולפרק מוסדות, אבל אינם מצליחים למשול ומייצרים סביבם כאוס בלתי נגמר. הציבור חותר לעתים קרובות לשינוי, אבל רובו שואף ליציבות, ומותש מחוסר יציבות אינסופי.
ארגוני זכויות אדם נאבקים כדי להגיב לכאוס ולהגן על מוסדות ואוכלוסיות. ההתנגדות ל"הפצצת השטיח" של המנהיגים הפופוליסטים היא כל כך קריטית וחיונית, כל כך דחופה וכל כך תובענית, עד שלא נשארים לנו משאבים להציע חזון אלטרנטיבי. בין המירוץ להגן על מוסדות מותקפים, להגנה על אוכלוסיות מוחלשות, למאבק בכיבוש ובמלחמה, אנחנו מרגישים ומשדרים פחד וחרדה.
המאבק על מוסדות דמוקרטיים ועל הגנת זכויות ספציפיות שמופרות אינו מספיק. העבודה היא קריטית, בלתי נגמרת ודחופה, אבל כדי לשנות את המגמה, אנחנו נדרשים לעבודה רעיונית עמוקה ולייצר חזון חיובי שישיב על השאלה איך נראית חברה שמגינה על זכויות אדם במאה ה–21; ואיך נראה עתיד יציב שבו יש הגנה אמיתית על החיים, הכבוד, של כל אדם, שבו אין כיבוש, שבו השלטון כפוף לחוק, ושכוחו לפגוע באזרחים ולהחליש מוסדות מוגבל באיזונים ובלמים. בעתיד כזה לכל האזרחים והאזרחיות יש השפעה על השלטון באמצעים דמוקרטיים, והם מקבלים תמיכה במיצוי הפוטנציאל האנושי המופלא הטמון בהם. זהו העתיד שאנחנו נאבקים עליו, והוא כל כך הרבה יותר אמיתי, יפה, עשיר ומבטיח מהעתיד הפופוליסטי.
הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר "הארץ" ב-4.6.2025
