פרופיילינג משטרתי: כשהחשד הוא צבע עור או לבוש

חברות וחברים יקרים,

הזכות לנוע בחופשיות במרחב הציבורי היא זכות בסיסית – אך לא לכולם.

צעירים מזרחים, אתיופים וערבים בישראל חיים במציאות שבה המדים הכחולים מסמלים עבורם לא הגנה, אלא איום. הם מסומנים כחשודים רק בשל חזותם או לבושם, נדרשים להזדהות שוב ושוב, ונחשפים לחיפושים ולעיכובים שרירותיים. המציאות הזו היא לא מקרה – היא תוצאה של פרופיילינג משטרתי שנמשך כבר עשורים: מדיניות בלתי כתובה שבה צבע עור, מבטא או שכונת מגורים הופכים לקריטריונים לאכיפת חוק.

בג"ץ ידון בקרוב בעתירה שהגשנו נגד נוהל ההזדהות המשטרתי, המאפשר לשוטרים לדרוש תעודות זהות מאזרחים לפי חשש סובייקטיבי, תוך הרחבת סמכויות העיכוב וביצוע פעולות שיטור נוספות האסורות על פי פסיקת בג"ץ. מדובר במאבק משפטי ארוך, אך הוא נוגע בלב השאלה: האם לכל האזרחים במדינה יש זכות שווה לנוע בחופשיות – או שחלקם נדרשים להוכיח את מקומם שוב ושוב?

מה המצב כיום?

למרות פסק דין תקדימי ב-2021 שהטיל מגבלות על דרישות הזדהות שרירותיות, המשטרה ממשיכה לעקוף את ההנחיות ולבצע בדיקות רקע לאזרחים על בסיס קריטריונים גזעניים. במאי 2024 בג"ץ הוציא צו על תנאי המורה למשטרה לבטל או לתקן ארבעה סעיפים בעייתיים בנוהל, אך עדיין מדובר בקרב מתמשך על זכויות יסוד, בבית המשפט אך גם בשטח ביתר שאת – קרב המסכן חיים.

מה זה אומר בפועל?

עדויות שנאספו מצעירים רבים חושפות תמונה מטרידה: מתגייסים וחיילים שמעדיפים להסתובב במדים כדי להימנע מהטרדות משטרתיות, מורים ומדריכים שמתבקשים להזדהות ברחוב רק בגלל צבע עורם, ונערים בני 16 שמוצאים עצמם נחקרים ומושפלים ללא סיבה.

ז', איש חינוך ממוצא אתיופי, סיפר כי נדרש להזדהות פעמים רבות ללא סיבה: "זה לא משנה איפה ומתי – השוטרים עוצרים אותי שוב ושוב רק בגלל צבע העור שלי. אני משתדל לא לעבור לידם, כי המרחב שלי מצטמצם ברגע שאני רואה אותם."

א', מדריך נוער ממוצא מזרחי, חווה זאת גם הוא על בשרו: "כשאני מסתובב עם חברים ואני הבחור היחיד עם חזות מזרחית – פונים רק אליי. זה הורס לי את כל היום, גורם לי להרגיש שאני לא שווה בין שווים. באחת הפעמים, השוטרים הצמידו אותי לקיר, בעטו לי ברגליים ועשו עליי חיפוש – למרות שלא עשיתי דבר."

ר', שגדל בבית נוער והפך למתנדב, מספר על מקרה שהתרחש כשהיה בן 16 בלבד: "רק יצאתי לקנות משהו לאמא שלי במכולת, כשאופנוע יס"מ נסע לכיווני במהירות. השוטרים ירדו ממנו, דרשו תעודת זהות, שאלו אותי כמה פעמים אם יש עליי משהו לא חוקי – ואז עשו עליי חיפוש. אחד מהם אמר לי באגרסיביות: 'אח שלי, קברנו אנשים כמוך'. איך אני אמור להרגיש בטוח במדינה שלי כשהמשטרה מתייחסת אליי כמו לאויב?"

עדויות אלה ממחישות את המציאות היומיומית של צעירים רבים – פרופיילינג משטרתי הוא לא רק השפלה, אלא סכנה אמיתית לחיים. השלכות הפרופיילינג הן חמורות: פגיעה בתחושת הביטחון האישי, אובדן אמון במשטרה, והדרה של קבוצות שלמות מהמרחב הציבורי.

במיוחד בתקופה של מתיחות חברתית וביטחונית, חובה לוודא שהמאבק על הביטחון לא יהפוך לשיטור מפלה המסכן בני אדם.

זה הזמן לשנות את המציאות.

אנחנו נמשיך להיאבק משפטית וציבורית כדי לעצור את הפרקטיקות הללו ולהבטיח שוויון לכל אזרח.

כי הזכות לנוע בחופשיות היא של כולנו.

שלכן ושלכם,

סיון תהל

מנהלת תחום חופש המחאה והביטוי