חברות וחברים יקרים,
שמי رَغَدْ – רגד. שם קצר וקל בערבית שמשמעותו "שלוות החיים". אבל כשהתחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, במקום להיות לי לשלווה השם הפך להיות לי למחסום. כשהתלבטתי מה ללמוד כולם אמרו שמתאימה לי עריכת דין, בגלל השליטה בשפה ויכולת ההתבטאות הטובה שלי. אבל השפה שלי, שבה שלטתי ושאותה אהבתי, לא היתה השפה שבה יכולתי ללמוד.
מאז תקופת הלימודים באוניברסיטה פיתחתי שתי אישיויות נפרדות: הראשונה, אישה ערביה פלסטינית, קולנית וגאה, חובבת כתיבה, ספרות ותרבות; והשנייה – אישה ערביה אזרחית ישראל, שמרבה לחייך וממעטת לדבר, ממוצעת בהישגיה וביכולותיה החברתיות, ובורחת לעיתים קרובות משיחות סלון עם עמיתים לספסל הלימודים על אמנות, ספרות ותרבות.
עם הדיסוננס הזה חיה כמעט כל אישה (ואיש) פלסטינית בישראל: דיסוננס שהוא תוצר של מרחב ציבורי "סטרילי", נקי מסממנים ערביים של תרבות ושפה. דיסוננס שהוא תוצר של מדיניות מכוונת של ממשלה שנלחמת – שוב ושוב – ב"אויב מבפנים" – המיעוט הפלסטיני בישראל.
את הדיסוננס הזה מקבע חוק הלאום בחוק יסוד. ולא רק אותו.
הוא קובע ומקבע בשורה של החלטות שאני, רגד ג'ראיסי, שנולדתי וגדלתי כאן, בת לעם יליד, וכך גם הורי וסבי וסבותי, אנחנו כולנו אזרחים סוג ב'.
אבל אנחנו לא נשב בשקט. האגודה לזכויות האזרח פועלת ותפעל בכל האמצעים העומדים לרשותה נגד חוק גזעני זה, ונגד כל ניסיון להפוך את את האזרחים הפלסטינים בישראל לאזרחים סוג ב', לדחוק את השפה, הזהות והתרבות הערבית לשוליים ולפגוע בזכויות הבסיסיות של קבוצת מיעוט לאומי זו – כפרטים וכקולקטיב.
בואו להיות אתנו במאבק נגד הפגיעה בדמוקרטיה, בשוויון ובזכויות האדם.
שלכם,
עו"ד רגד ג'ראיסי, מנהלת היחידה לזכויות המיעוט הערבי
האגודה לזכויות האזרח