אז מה לקנות בשבוע הספר? הנה כמה רעיונות


שעת סיפור – אומרים לא לגזענות: המלצות קריאה של סופרים וסופרות לילדים


בפרויקט מיוחד של מחלקת החינוך של האגודה, פנינו לסופרות ולסופרי ילדים, יהודים וערבים, וביקשה מהם להמליץ על יצירה ספרותית לילדים שלדעתם מעבירה היטב מסר נגד גזענות. לא הגדרנו הגדרות מיוחדות – כל יצירה מכל ז'אנר, מקורית (בעברית או בערבית) או מתורגמת, העוסקת ישירות בגזענות או מעבירה מסר עקיף. רק דבר אחד ביקשנו – שתתאים לילדים בטווח הגילאים שבין גן חובה ועד סוף בית הספר היסודי, מתוך אמונה שחינוך לזכויות אדם צריך להתחיל בגיל צעיר, ושיצירות ספרותיות מגוונות הן בסיס טוב לתהליך שכזה.


התוצאה – רשימת המלצות מגוונת ומעניינת, בעברית ובערבית. המזכירה לנו את כוחה של הספרות להשפיע על הנפש ולעצב את התודעה.

תודה לכל הסופרים והסופרות שנענו לבקשתנו! רינת הופר, שהם סמיט, פאדל עלי, אפרים סידון, רותו מודן,

שלומית כהן אסיף, אלהאם דווירי תאברי, תמר ורטה זהבי, ינץ לוי, איאד ע. מדאח, יוסי וירדן ואסה.


אנו מקוות ומקווים שהורים, גננות וגננים, מורות ומורים ימצאו את הרשימה שימושית ומעוררת השראה.


הפקה ועריכה: נועה ריבלין

תרגום מערבית: צאלח סואעד



הקדמה מאת סמי מיכאל


כאשר אני בודק מה השפיע עלי יותר מכל בעיצוב האידיאלים ההומאניים שלי, אני מוצא שלספרות היה חלק מכריע.


דרך הספרות הבנתי כי אני לא הדייר היחיד והחשוב ביותר עלי אדמות. ממנה למדתי כי כל דיירי העולם הם אחיות ואחים לי, ועל כן הם ואני שווים בכול. ככל שהתבגרתי הבנתי יותר ויותר עד כמה חשוב תפקידה של הספרות בעיצוב השקפת חיים של אחווה ושוויון. מובן שספרות ילדים – האשנב הראשון של הילדה והילד אל התרבות – משמשת מנוף רב עוצמה לטיפוחה של גישה הומאניסטית אצל כולנו.


על כן אני מוקיר מאוד את הסופרות והסופרים שנענו לאתגר שהציבה האגודה לזכויות האזרח, והמליצו על ספר ילדים שמעביר מסר נגד גזענות.


הלא כולנו יודעים כי הילדים של היום הם האזרחים של המחר, אשר יכריעו את גורל האנושות.


סמי מיכאל, זוכה עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער ופרס זאב על ספריו "סופה בין הדקלים" ו"אהבה בין הדקלים". ספרו האחרון לילדים, "טיפה וטיפונת", ראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר.



רינת הופר ממליצה על "סבתא סורגת"


"ראו המורים את הילדים / וצעקו: מעשה שפודים! / ילדים סרוגים אין מקבלים / אין מלמדים ואין מגדלים"


סבתא סורגת מאת אורי אורלב (איורים: אורה איתן, הוצאת מסדה 1981) מספר על סבתא זקנה המגיעה לעיר קטנה. הסבתא חסרת כל. היא "לא הביאה סל, לא מזוודה עם בגדים, רק זוג מסרגות ומקל נדודים." מתוך הכלום שיש לה, הסבתא בוראת עולם שלם באמצעות חוט ומסרגות. היא סורגת לעצמה נעלי בית, שטיח, בית ולבסוף - נכדים. אלא שאז "ראו המורים את הילדים / וצעקו: מעשה שפודים! / ילדים סרוגים אין מקבלים / אין מלמדים ואין מגדלים."


הסיפור מתאר גזענות ואפליה מהסוג המופנה כלפי מהגרים, באשר הם. בסופו מחליטה הסבתא, אחרי מאבק חסר תועלת, לפרום את עולמה הסרוג ולעבור לארץ אחרת, שם תוכל להתחיל מחדש. הסוף המפתיע מגלה לנו שגזענות פוגעת לעתים בגזען עצמו, יותר מאשר בקורבן.


הספר מאויר ברישומי שחור-לבן של אורה איתן, הנראים גם הם סרוגים מקו דקיק, קור רגיש ופגיע, שיכול להיפרם ברגע.


המאיירת והסופרת רינת הופר זכתה בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער ובפרס נחום גוטמן לאיור עבור ספרה "ציידת הנמשים", ובפרס זאב לספרות ילדים ונוער על ספרה "חנן הגנן". ספרה האחרון "ענת שתיים שלוש" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן.



שהם סמיט ממליצה על "משפחת המומינים"


"דבר לא ודאי, וזה דווקא מה שמרגיע אותי"


לטעמי, הדרך היעילה וגם המעניינת ביותר ללחום בגזענות היא באמצעות ספרים שבהם האחר הוא מובן מאליו והאחרות כלל איננה העניין. כלומר, ספרים שבמקרה לגמרי גיבורם שחור, ירוק, משובץ (כמו פטרוזיליה ב"שלושים וחמישה במאי" לאריך קסטנר) או בעל ממדים חריגים. כאלה הם למשל, ספרי משפחת המומינים מאת טובה ינסון (משוודית: דנה כספי, הוצאת כתר), "הסיפור על מגבעת המכשף" ו"חורף קסום".


במהדורות הקודמות קראו להם "משפחת החיות המוזרות", ואמנם לפנינו יצורים לא מוכרים. אלא שבשביל טובה ינסון שום יצור אינו מוזר, כל התנהגות וכל שיגעון מתקבלים באמפתיה, והיא לעולם איננה מטיפה לקבלת השונה אלא מתארת אותו באהבה, לעתים באירוניה, כפי שמתארים ילד אהוב.


אחת היצוריות המלבבות (ב"חורף קסום") היא תו-תיקי, המבוססת על דמותה של תוליקי פיאטילה, חברתה לחיים של ינסון. תו-תיקי ממליצה על חשיבה עצמאית וגורסת כי: "דבר לא ודאי, וזה דווקא מה שמרגיע אותי". כל ספר המעודד לחשיבה עצמאית ובלתי שגרתית הוא ספר נגד דעות קדומות וגזענות.


שהם סמיט, סופרת ילדים, מבקרת ספרות ומתרגמת. בסדרת העיבודים שעשתה למיתוסים של עמי העולם ראה אור לאחרונה שש תחבולות גדולות במיתולוגיות של עמי העולם (הוצאת כנרת זמורה-ביתן).



פאדל עלי מציג שני שירים שנכתבו במיוחד לרגל היום למאבק בגזענות


"אל תשנא מישהו / ופתח בלבך אשנב / כך תיאהב / כך תאהב"


מטרתה של ספרות הילדים היא לחזק את הערכים האנושיים, להביא לסובלנות וכבוד. המוטו שלי הוא כבוד תחילה, וזה מחייב אותנו לתת עדיפות לצרכי האחר מבלי לוותר או לבטל את הצרכים שלנו. הכבוד לשונה הוא תנאי הכרחי לדו קיום בכל תחומי החיים, כי שונות וכבוד לאחר ולזכותו להיות שונה, הם הקרקע הפורייה לדו שיח בונה.


שני שירי ילדים שנכתבו במיוחד לרגל היום הבינלאומי למאבק בגזענות:


זכותי (من حقي)


זכותי

לחיות בשלום

זכותך

להיות שונה ממני

במחשבותיך

בדת ובלאום

במין בגזע

וגם בצבע

אפשר שנסכים

על כמה נושאים

אפשר שנחלוק

על כמה עניינים

זה יתכן

אך אין חייבים

להיות אויבים...


אל תשנא (لا تكره احدا)


אל תשנא מישהו

אם שונה הוא בצבע

ולא כמוך מאותו הגזע

אל תשנא לעולם

יציר אלוהים

שנקרא אדם

סוגים שונים

הם הפרחים

עם סבלנות ורגש

תתרומם הנפש

ותבין כי על פני המרחבים

יש מקום לכל האנשים

אל תשנא מישהו

ופתח בלבך אשנב

כך תיאהב

כך תאהב...


המשורר פאדל עלי כותב לילדים ולמבוגרים. ספרו "ילד על מדרגות העולם" זכה בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער. ספרו "إنسان" ("אדם") נבחר על ידי "مؤسّسة الفكر العربيّ " (קרן "אלפקר אלערבי") כאחד מספרי הילדים החשובים ביותר בעולם הערבי.



אפרים סידון ממליץ על "מעלה קרחות"


"נכון, אז הוא טיפה שונה / מה זה משנה? / בגלל צורה חיצונית, בגלל שיער / החלטתם פתאום שהוא לא מוכשר?"


מבחינתי מעלה קרחות, גם הספר ובעיקר המחזה, מעבירים היטב את המסר נגד גזענות והיחס אל האחר והשונה. זהו סיפורו של ראש עירית מעלה קרחות, ששערה אחת הצומחת על קרחתו הופכת אותו לשונה – ובשל כך הוא מוגלה מן העיר. או כמו שנאמר במחזה:


פדחתומר:

שנייה, רק שנייה, שקט, מה קרה?

אז מה אם לראש העיר יש שערה?

מוכר בלונים:

עכשיו הוא שונה מכל האזרחים,

לו יש שערה ואנחנו קרחים.

פדחתומר:

נכון, אז הוא טיפה שונה,

מה זה משנה?

בגלל צורה חיצונית, בגלל שיער,

החלטתם פתאום שהוא לא מוכשר?

אישה:

לא רוצים שונים, לא רוצים שיער,

כולנו צריכים להיות בדיוק אותו הדבר!


כמובן שגם בספר וגם המחזה מתגלה "השונה" כאיש הטוב והמוכשר המציל את העיר.


בין ספרי הילדים של אפרים סידון: "מעלה קרחות", "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו", "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", וסדרת "התנ"ך בחרוזים".



רותו מודן ממליצה על "מעשה בחתוליים"


"חיש הימה אצו רצו / בגלים רחוץ רוחצו / הסתבנו כיבסו עורם / מזנבם ועד חוטמם / אז יצאו מתוך הים / והרגישו מצוים!"


הספר שבחרתי הוא מעשה בחתוליים מאת ע. הלל בעיבוד לקומיקס של המאיירת שימרית אלקנתי. ירמי פינקוס ואני ערכנו את הספר, שיצא לאור כקומיקס ב״ספריית נח״ שלנו, בשיתוף עם הוצאת מודן.


זהו סיפור מחורז על שני חתולים, שחור ולבן, שכל אחד מהם חושב שהוא טוב מהשני. הם רבים ונפרדים ואז מתחרטים: כל אחד מהם חושב פתאום שהצבע של השני עדיף, ואז הלבן קופץ לחבית של זפת ונהיה שחור והשחור נטבל בסיד ונהיה לבן. בסופו של דבר הם חוזרים כל אחד לצבע שלו, משלימים ו... נוסעים לירושלים.


אני אוהבת את הסיפור כי בניגוד לספרים צדקניים על גזענות תלוית צבע, הוא לא אומר מי הצבע ש״נחשב יותר״. אין כאן גזען וקורבן – שני החתולים באותה מידה לוקים בתחושות עליונות ובתחושות נחיתות. המסר הוא בסופו של דבר, שכל אחד יהיה מה שהוא, אבל הוא לא דידקטי אלא מלא הומור ושמחת חיים.


רותו מודן מאיירת ומחברת ספרי קומיקס למבוגרים ולילדים, בהם "סעודה אצל המלכה". זכתה בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער על איוריה בספר מאת אתגר קרת, "אבא בורח עם הקרקס".


שלומית כהן-אסיף ממליצה על "אוהל הדוד תום"


"נדרתי שלעולם לא יהיו לי עוד עבדים כל עוד אוכל להקנות להם את החרות שלהם"


ספר טוב הוא ספר שמשנה את התודעה של הקורא ומחדד את חושיו. הרייט ביצ'ר סטו הצליחה לעשות זאת בגדול בספרה הקלאסי אוהל הדוד תום (שנת 1852).


זהו סיפורו של תום, העבד השחור הכנוע והצייתן, הנמכר פעם אחר פעם לבעלים חדשים. אך למעשה זהו סיפורה של החברה האמריקאית בתקופת העבדות.


ספר אמיץ המתאר מציאות של אלימות והשפלה – כל צליפת שוט על גופו של תום מצליפה גם בקורא, וממשיכה להדהד בליבו גם כשהסיפור נגמר.


אז מה הפלא שהספר קבע מהלכים היסטוריים ששינו אומה שלמה. הנשיא לינקולן אמר לסופרת: "את האשה שסיפורה התחיל את המלחמה הגדולה הזאת."


שחור ולבן, רע וטוב, מפלצות-אדם ומלאכים, וניגודים רבים אחרים מזככים את הקורא ומשאירים אותו מהורהר ומלא סימני שאלה. וקורא ששואל וקורא שמהרהר לעולם לא יבחר בצד של הרוע, אלא יאמץ לו את הטוב.


ועוד בנושא גזענות, הנה גם השיר תפוז בארגז התפוחים מתוך: "מאחורי וילון האפרסקים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).


תַּפּוּז בְּארְגַּז הַתַּפּוּחִים/ שלומית כהן-אסיף


בְּארְגַּז תַּפּוּחֵי הָעֵץ

נִמְנֵם לוֹ תַּפּוּז.

בֵּין הַתַּפּוּחִים

נִמְנֵם לוֹ בְּלִי לָזוּז.

הַתַּפּוּחִים בָּארְגָּז הִתְחִילוּ לִרְטֹן:

"זֶה לֹא הָארְגָּז שֶׁלְּךָ, תַּפּוּז,

קָפַצְתָּ לָארְגָּז הַלֹּא-נָכוֹן.

מָה אתָּה עוֹשֶׂה בֵּין כֻּלָּנוּ?

הָעִגּוּל שֶׁלְּךָ הוּא לֹא הָעִגּוּל שֶׁלָּנוּ.

מָה אתָּה עוֹשֶׂה אִתָּנוּ?

הָרֵיחַ שֶׁלְּךָ הוּא לֹא הָרֵיחַ שֶׁלָּנוּ,

מַה לְּךָ וְלָנוּ?

הַצֶּבַע שֶׁלְּךָ הוּא לֹא הַצֶּבַע שֶׁלָּנוּ."

עָנָה הַתַּפּוּז בְּקוֹל נִרְגָּז

לַתַּפּוּחִים שֶׁבָּארְגָּז:

"דְּבָרִים כָּאֵלֶּה קוֹרִים

כְּשֶׁהָארְגָּז פָּתוּחַ,

גַּם בְּארְגָּז הַתַּפּוּזִים

אֶפְשָׁר לִמְצֹא תַּפּוּחַ."


המשוררת שלומית כהן-אסיף, זוכת פרס ביאליק ופרס זאב לספרות ילדים ונוער, זוכת פרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום ספרות הילדים והנוער.



אלהאם דווירי תאברי ממליצה על "הזר"


"אל תלכו בצד הדרך השמאלית של השכונה, שם גר לו יצור פלא מוזר"


הסיפור הזר (الغريب) מתוך ספרי "מוכר החבצלות והוורדים" נפתח במשפט: "אל תלכו בצד הדרך השמאלית של השכונה, שם גר לו יצור פלא מוזר, שיכול לתקוף אתכם ולפגוע בכם...". הסיפור מדבר על אדם שחי בעיר אחת, וכל תושבי העיר חושדים בו ומכנים אותו בכינויים בלתי אנושיים, עד כדי גזענות ארסית. כך למשל, "אומרים שהוא אוהב בשר אדם, וכשנשרפים לו הפיוזים בראש, הוא אוכל כל יצור שהוא צד". הסיפור ממחיש כיצד הצטברות של שמועות יכולה להגיע עד לכדי גזענות ממאירה.


סופרת הילדים אלהאם דווירי תאברי עוסקת בנושא קבלת האחר עוד מסיפורה הראשון "הביצה". היא המשיכה בדרך זו בשאר יצירותיה לכל הגילאים. במפגשיה עם תלמידים היא עובדת על נושא הספרות כמתווכת טיפולית (ביבליותרפיה).


תמר ורטה זהבי ממליצה על השיר "אלישבע מה נחמדת"


"אין אני יודעת למה / הם אומרים, פיסחת את / הן משתיים הרגליים / חסרה את רק אחת"


כשהייתי קטנה גרנו בשכנות למרים ילן שטקליס. את כל ספריה, מרים ילן שטקליס נתנה לאחיי ולי במתנה. אמי הייתה חוזרת ומקריאה לי את השירים האהובים עליי. אומנם הייתי קטנה אבל חשתי בעומקם ובכאבם.


אלישבע מה נחמדת היה ועדיין השיר האהוב עליי. הילדה הקטנה שמספרת על אהבתה לבובה הפגומה נראתה לי גיבורה נועזת: עבורה, מי שנחשב לדחוי, נחות ומכוער הוא היפה והאהוב!


בבית הראשון, הילדה שרה שיר הלל לבובתה האהובה, ובקורא/ת נוצר הרושם שמדובר בבובה כחולת עיניים וזהובת שער, מינימום ברבי.


בבתים הבאים של השיר מתברר לנו שכל מי שרואה את הבובה מכנה אותה פיסחת, קרחת ושבורת אף או בקיצור, בובה בדרכה לפח האשפה. אבל הילדה, בעלת הבובה, אינה נכנעת לתפיסה הנורמטיבית של מי שנחשבת יפה ומוצלחת. בעיניה הבובה היא יפה ואהובה מכל והיא עומדת על כך.


על הילדה הזו אני יכולה לסמוך שלעולם לא תפנים דעות קדומות וסטריאוטיפים שליליים. אני יכולה לבטוח בה שתמיד תראה את החיובי בבני האדם ותאטום את אוזניה בפני הסתה לגזענות והפליה.


אילו הייתי פוגשת את הילדה מהשיר, הייתי מבקשת ממנה רשות להדביק לה נשיקה אוהבת על הלחי.


תמר ורטה זהבי זכתה בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער בעבור "מנדלה", הביוגרפיה לילדים שחיברה על נלסון מנדלה. עוד ראו אור בסדרת הביוגרפיות לילדים "מרטין", "גנדי" ו"ואנגרי" (הוצאת עם עובד).



ינץ לוי ממליץ על "דירה להשכיר"


"רואה אני, כי נוכל לחיות ביחד / בחברה טובה, בשלום ובנחת"


הסיפור דירה להשכיר מאת לאה גולדברג הוא ייחודי, מכיוון שהוא הופך את היוצרות המקובלות: בדרך כלל מספרים על קבוצה שאינה מקבלת את היחיד השונה, שהוא חדש בקבוצה. לעומת זאת, ב"דירה להשכיר" מסופר על דיירים פוטנציאליים חדשים שמטילים דופי בחברים בקבוצה. ההיפוך הזה הוא בעינַי סוד הרעננות של הסיפור, שלא נס לחו בחלוף שנים רבות כל כך מאז פרסומו.


ומדוע אני חושב שהסיפור קשור לגזענות, ולא רק לאי קבלת השונה? ראשית, ברור שבלב לבה של הגזענות מצוי הפחד מהשונה, הדחייה של הלא-ידוע והדבקות בהרגלים מוכּרים. לכן סיפור שעוסק בהיבט האנושי הזה, לבטח מציע לקוראים קריאה חווייתית שנוגעת בכך. אבל יתר על כן, הסיפור הוא עבורי משל לגזענות כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרבה מקומות ותקופות בעולם שבהם מיעוט, שהגיע למרחב חדש, פסל, השפיל וניצל את ילידי המקום. המיעוט שהגיע מרחוק לא מצא את הדרך להשתלב בחברה המקומית וללמוד אותה, אלא להפך: ניסה "לחנך" אותה, לשלוט בה ולעתים אף להכחידהּ. ההיסטוריה מלמדת אותנו שפעמים רבות הדברים מגיעים לכדי אבסורד, ובמהרה ילידי המקום נחשבים לגורם מפריע, מסוכן, דמוני, שדרכיו חשוכות ובלתי מקובלות.


בסיפור, הנמלה, הארנבת, החזיר והזמיר מגיעים למגדל כדי לבחון את הדירה. אלה דמויות שרואות בערכים של עצמן אקסיומות נצחיות, אינן מסוגלות לראות את החסרונות של עצמן, אינן מתעניינות בזולת, ואינן מבחינות באנושיות, ברגש ובטוּב שבאחר – וזוהי, בעיני, מהותה של הגזענות.


ולעומתם, הנה מילותיה של היונה:

"התרנגולת – טובת כרבולת,

הקוקייה – יפהפיה,

החתולה – כל כך נקיה,

והסנאית בעלת אגוזים,

יודעת לחיות חיים עליזים.

רואה אני, כי נוכל לחיות ביחד

בחברה טובה, בשלום ובנחת."


ינץ לוי הוא סופר לילדים ולמבוגרים, מחבר סדרת "הרפתקאות דוד אריה", האסופה "סיפורי איש היער", הרומן לילדים "המורה דרורה לא מפלצת", הרומן למבוגרים "תוחלת החיים של אהבה" ועוד.



איאד ע. מדאח ממליץ על "מסע ליוהנסבורג"


"הוא הביט נבוך בפניו של נהג האוטובוס הכועס... כל נוסעי האוטובוס היו לבנים"


חיפשתי ספרי ילדים שנוגעים לסוגית הגזענות וקשורים למציאות שאנחנו חיים בה: מציאות שבה קיימת גזענות נגד מיעוטים ובמיוחד נגד הערבים בתוך מדינת ישראל, שאני אחד מהם. הדהים אותי שלא מצאתי (אולי יש ואני לא מכיר). לכן אני ממליץ על ספר שמשקף סיטואציה דומה, בהרבה מובנים, למציאות שחלה ברצועת עזה והגדה המערבית – בגלל העוני, רבים ברצועה ובגדה נאלצים לעבוד בתוך ישראל, בתנאים גרועים, רק כדי למצוא להם ולילדיהם פרנסה מכובדת.


אני ממליץ על הספר מסע ליוהנסבורג (رحلة إلى يوهانسبرغ) מאת הסופרת בוורלי נאידו (بيفرلي نايدو). הספר מתאר מסע קשה, אליו יוצאים שני אחים, נאידו וטירו, מהאזור הכפרי של דרום אפריקה אל עבר יוהנסבורג, שם עובדת אמם. זאת כדי להודיע לה על מחלתה של אחותם הקטנה, דיניו. מסעם של שני האחים מלווה בפחד גדול מהשוטרים של משטר האפרטהייד, שיכולים לעצור אותם מכיוון שאינם מחזיקים באישור הדרוש. אבל בסופו של דבר ולאחר מאבק קשה, הם משיגים את המטרה שלשמה חצו את כל המרחק הגדול, ומצליחים להודיע לאמא על המחלה של אחותם. דרך המסע שלהם אל אמם, שני הילדים לוקחים אותנו למסע בו אנו מביטים על הסבל שגרם משטר האפרטהייד, ברמה החברתית והאנושית. הקריאה בספר ממחישה את מידת הנחישות של הדור הצעיר בדרום אפריקה להיאבק נגד נסיבות אלו.


איאד ע. מדאח, מתרגם ומחבר ספרי ילדים. פרסם ספרי ילדים בערבית : "ניירוז", "ציפור ודג", "כפר וירח עגול". תרגם לערבית מספר סיפורי ילדים מעברית ומאנגלית, במסגרת פרויקט ספריית "אלפאנוס" : "החיוך של אמיר", "למה אני מרגיש עייפות כל לילה", "ארנבת", "הגנב הקטן".



יוסי וירדן ואסה ממליצים על "ילדי העולם"


"אשרי המפליג לעולם הגדול, אשרי החוזר לביתו הקטן"


אוסף סיפורי הסדרה ילדי העולם מאת אסטריד לינדגרן (נוסח עברי: לאה גולדברג, תצלומים: חנה ריבקין-בריק. הסדרה יצאה לאחרונה במהדורה חדשה בספרית פועלים) יוצר מפגש מרגש בין ילדים מרחבי העולם. כל סיפור מפגיש את הקורא עם ילד וחוויותיו בסביבתו הטבעית (תאילנד, אתיופיה, הולנד, יפן ועוד). מה שמיוחד באופן בו הסיפורים מסופרים הוא שכל סיפור מונע מרצון אחד ברור של הילד, רצון איתו יכול להזדהות כל ילד בעולם. באופן הזה סיפורים מעולמות זרים הופכים מוכרים, קרובים, מזמינים: נואי מהכפר בתאילנד הרוחצת בנהר ללא השגחה לצד התאואים שלה, אלה קרי מלפלנד ששותה קפה בבקתה בשלג, יודעת לארוג ויש לה אייל צפוני משלה, וגנט מאתיופיה שרצה יחפה ונזהרת מאריות ומצבועים, בדרכה להשיג רופא שיציל את אחיה התינוק שהוכש על ידי נחש. הסיפורים פשוטים, ישירים ועשירים בפרטים, הם אינם מתיילדים או אנתרופולוגיים כלל. הבחירה לספר על עולמות זרים ושונים דרך סיפורים קטנים המדברים אל ליבם של ילדים, יוצרת תחושה שכל ילדי העולם דומים מאד למרות נופי החיים השונים שלהם. בכל ספר רצף צילומים בהם נראים הילדים עצמם בתוך עלילת הסיפור. צילומים אלו נותנים תחושה חזקה של ריאליזם לעולמות חדשים, שונים ומשונים.


הרומן הגרפי "היום האחרון של פורים" של יוסי וירדן ואסה ראה אור בהוצאת כנרת.