בשבת, 7 באוקטובר 2023, פתח ארגון חמאס במתקפה רצחנית על ישראל. אנשיו חצו את הגבול מעזה וביצעו טבח חסר הבחנה במאות בני אדם חפים מפשע. אלפי טילים שוגרו אל ישראל. כ-150 אנשים נחטפו, בהם קשישים, פעוטות ונשים. אלה פשעי מלחמה מחרידים.
המתקפה לוותה בהכרזת מלחמה מצד חמאס, ובתגובה לאירועים גם ממשלת ישראל הכריזה על מצב מלחמה. לצד לחימה קשה בכוחות חמאס שחדרו לישראל והניסיון להשבת השקט לעוטף עזה, פתח חיל האוויר בהפצצה מסיבית של רצועת עזה.
על ממשלת ישראל מוטלת האחריות לשלומם ולביטחונם של אזרחיה. עליה לפעול לשחרורם לאלתר של השבויים והחטופים. עליה לסייע מיד באיתור נעדרים, לחלץ מאזור המלחמה את מי שעודם מצויים בו, ולהעמיד לאלתר אמצעי מיגון למי שמצויים באזור.
המתקפה הרצחנית של חמאס לא הבחינה בין אזרחים יהודים לערבים, ואסור להיגרר אחר מי שמבקשים להסית לאלימות ולגזענות ולביצוע פשעי שנאה ונקמה, מגובים בגורמים בכירים בממשלה, שרק יוסיפו למעגל הדמים הנורא.
חמאס ביצעו פשעי מלחמה מזעזעים בחומרתם. עם זאת, ההפרות הבוטות של הדין הבינלאומי על ידי חמאס אינה משחררת את מדינת ישראל ממחויבות להוראותיו. יש להימנע מפגיעה בתשתיות הדרושות לצרכים הומניטריים ובאוכלוסייה אזרחית בעזה, ולאפשר הכנסת סיוע הומניטרי הכרחי לרצועה, כפי שמחייבות הוראות המשפט הבינלאומי ההומניטרי.
הוראות אלה, בין היתר, מסדירות את מגבלות השימוש בכוח, במטרה להגן על אזרחים חפים מפשע. זה תפקידו של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אשר משרטט את גבולות השימוש בכוח בזמן מלחמה, ומנסה לספק הגנה ככל האפשר על אזרחים ועל מי שאינם משתתפים בלחימה.
מהו המשפט הבינלאומי ההומניטרי?
המשפט הבינלאומי ההומניטרי הוא ענף של המשפט הבינלאומי, אשר חל במצבים של סכסוך מזוין. המשפט ההומניטרי מטיל הגבלות על התנהלות הצדדים לסכסוך, במטרה להפחית את הסבל האנושי שנגרם כתוצאה מהלחימה, ולהבטיח כי גם בעתות מלחמה ישמרו ערכי יסוד הומניטריים.
זאת עקב ההבנה כי מלחמה אינה מתרחשת בוואקום משפטי:
"ישראל מצויה בלחימה קשה כנגד טרור משתולל. היא פועלת על-פי זכותה להגנה עצמית (ראו סעיף 51 למגילת האומות המאוחדות). לחימה זו אינה נעשית בחלל נורמטיבי. היא נעשית על-פי כללים של משפט בינלאומי, הקובעים עקרונות וכללים לניהול הלחימה..." (בג"ץ 3451/02 אלמדני נ' שר הביטחון, פ"ד נו(3) 30, 35 (2002)).
מהם העקרונות המחייבים של המשפט הבינלאומי ההומניטרי בזמן לחימה?
למשפט ההומניטרי הבינלאומי שלושה עקרונות מנחים בסיסיים, המחייבים כל מדינה וארגון לוחמה אשר מעורבים במערכה: עקרון ההבחנה, עקרון המידתיות ועקרון הזהירות. עקרונות אלה נועדו לאזן בין החובה לשמור על אזרחים לבין השאיפה של כל צד להשיג יתרון משמעותי בעת לחימה.
מהו עקרון ההבחנה?
עיקרון ההבחנה מטיל על הכוח הלוחם חובה להבחין בין לוחמי האויב לבין אזרחים ולעשות כל מאמץ להימנע מלפגוע באוכלוסייה וברכוש אזרחי. פגיעה בלוחמים בעת מלחמה מותרת, אך פגיעה מכוונת באזרחים היא אסורה. חובה על כל צד שמשתתף בלחימה לעשות כמיטב יכולתו על מנת לצמצם את הפגיעה במי שאינו לוחם, ולהימנע מפגיעה בתשתיות אזרחיות.
עיקרון ההבחנה מחייב לשמור הן על האוכלוסייה האזרחית והן על רכוש ותשתיות אזרחיות. לכן, מטרה צבאית לגיטימית היא מטרה אשר במהותה משמשת את האויב ללחימה. בתי מגורים, למשל, הם רכוש אזרחי, וככאלה, על פניהם, אינם מטרות לגיטימיות. על מנת שהפגיעה בהם תהיה חוקית צריכה להתנהל מתוכם פעילות אשר תורמת באופן מהותי ללוחמה של האויב.
מהו עקרון המידתיות?
עיקרון המידתיות מחייב את הכוח הלוחם לשקול את הנזק הצפוי מכל פעילות צבאית, אל מול התועלת הצבאית שתפיק אותה פעולה. לכן, גם אם הצבא תוקף יעד צבאי מובהק, עליו להביא בחשבון כמה אזרחים הוא מסכן בתקיפה ואת חומרת הנזק הצפויה לסביבה אזרחית, מול היתרון הצבאי שתקנה לו אותה פעולה.
מהו עקרון הזהירות?
עקרון הזהירות מחייב את הכוחות הלוחמים לנקוט זהירות מתמדת כדי למנוע פגיעה באזרחים וברכוש אזרחי. העיקרון חל הן על הכוח התוקף והן על המותקף, והכוח התוקף מחויב לעשות ככל שביכולתו כדי לוודא שיעדי התקיפה שלו הן מטרות צבאיות.
בנוסף, חובת הזהירות מחייבת שימוש באמצעי תקיפה שימזערו ככל האפשר את הפגיעה באזרחים וברכוש אזרחי, וכן מתן התראה אפקטיבית לתושבים בטרם תקיפה על מנת למזער פגיעה באזרחים, אלא אם הנסיבות אינן מאפשרות זאת. עקרון הזהירות מטיל על הצדדים הלוחמים גם את החובה להימנע ככל שניתן ממיקום מטרות צבאיות בתוך אוכלוסייה אזרחית.
מהו היחס של המשפט הבינלאומי לשבויים?
הדין הבינלאומי מבחין בין לוחמים שנלקחו כשבויי מלחמה לבין חטיפת אזרחים וכליאתם. הוא אוסר על שלילת חירותם של אזרחים, למעט במקרים שבהם המעצר הוא אמצעי הכרחי להבטחת שלומם. פגיעה באזרחים וכליאתם אינה יכולה לשמש כאמצעי ענישה או כקלף מיקוח.
הכללים המסדירים את התנאים להם זכאים אלו שנלקחו בשבי מחייבים הגנה עליהם מפני כל מעשה אלימות, עינויים, יחס אכזרי או משפיל, וכן אספקת תנאי קיום נאותים לשבויים.
האם יש חובה לאפשר סיוע הומניטרי לאוכלוסייה אזרחית?
המשפט הבינלאומי מטיל חובה על הצדדים הלוחמים לספק סיוע הומניטרי לאזרחים בצד הנתקף. מתוקף חובה זו אסור למנוע מהאוכלוסייה אמצעים הכרחיים להישרדות, והם זכאים לקבל מצרכים חיוניים לקיום כגון מזון, תרופות, ציוד רפואי ואספקת מים וחשמל.
בנוסף, על הצדדים ללחימה לאפשר מעבר הומניטרי לאזרחים כדי שיוכלו להימלט מאזורי הקרבות, ועליהם להימנע מלפגוע במקומות המוגדרים כאזורי מקלט.
הדין הבינלאומי אוסר על פגיעה במתקנים רפואיים, בצוותים רפואיים ובצוותים ותשתיות של ארגונים הומניטריים.
על חובות הצבא בעת לחימה ניתן ללמוד גם מפסיקת בית המשפט העליון:
"חובתו של המפקד הצבאי הינה לדאוג לאספקת מים באזור הנתון לפעילות לחימתית. חובה זו אינה רק החובה (השלילית) של מניעת פגיעה במקורות המים ומניעת הפרעה באספקת המים. חובה זו הינה גם החובה (החיובית) לספק מים אם אלה מצויים במחסור..." (בג"ץ 4764/04 רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה, פ"ד נח(5) 385, 396 (412)).
ובהמשך:
"במישור הנורמטיבי, הכלל הינו כי המפקד הצבאי התופס אזור תפיסה לוחמתית, חייב לספק את צרכי המזון של התושבים המקומיים הנתונים לשליטתו. הוצאתה של חובה זו מהכוח אל הפועל מותנית כמובן, בפרטיה, בנתוני הלחימה. עם זאת, אסור לה ללחימה שתביא להרעבתם של תושבים מקומיים הנתונים לשליטת הצבא..." (שם, בעמ' 399-398).
האם מותר להטיל מצור?
הטלת מצור על אזור מסוים היא טקטיקת לחימה מוכרת במשפט הבינלאומי. עקב השלכותיו הפוטנציאליות של המצור על אוכלוסייה אזרחית מטיל המשפט הבינלאומי חובות והגבלות הקשורות למצור.
הכלל המרכזי הוא מתן אפשרות לאזרחים להתפנות מהאזור הנצור. הצדדים ללחימה אינם רשאים לאלץ אזרחים להישאר בשטח נצור בניגוד לרצונם, וחל איסור על תקיפת אזרחים נמלטים. קיומם של אזרחים בשטח נצור אף מחייב נקיטת אמצעי זהירות במטרה למנוע פגיעה בהם, וחל איסור מוחלט על הרעבת אוכלוסייה בשטח המותקף. זה אינו אמצעי לחימה לגיטימי.
האם ישנן הפרות של דיני הלחימה בעימות הנוכחי?
המתקפה של חמאס מהווה הפרה בוטה של הדין הבינלאומי. גם ירי הטילים חסר ההבחנה אל עבר אוכלוסייה אזרחית של חמאס והג'יהאד האסלמי מהווה הפרה של דיני המלחמה, וממשיך לגבות מחיר כבד מהחברה הישראלית בנפש ורכוש.
הפרת דיני המלחמה על ידי חמאס אינה פוטרת את ישראל מלקיים את חובותיה לפי הכללים המצוינים לעיל.
מדיניות התקיפה של ישראל בעזה כוללת הפגזות ממטוסים לעבר יעדים המצויים בלב ליבה של אוכלוסייה אזרחית צפופה, התקפות המכוונות לפגיעה ולהרס של מבנים, המשמשים באופן רגיל לצרכים אזרחיים, פגיעה נרחבת בתשתיות כבישים וחשמל ובמתקני רפואה, וישנם אף דיווחים על שימוש באמצעי אסורים כגון זרחן לבן. כתוצאה מכך, מאות אלפים נאלצו לעקור מבתיהם שנהרסו או לברוח בשל ההפגזות.
התבטאויות רבות של חברים בממשלה וראשי הצבא הכריזו על שינוי הכללים והבטיחו התקפות בעוצמות שלא היו כמותן עד כה. כמו כן, שר הביטחון גלנט הכריז על הטלת מצור על עזה, שר התשתיות כץ הורה לנתק את עזה מהחשמל והמים המועברים מישראל, והתקבלו דיווחים כי ישראל איימה על מצרים במטרה למנוע העברת דלק לרצועה ואף תקפה את מעבר רפיח על מה למנוע את כניסת הסיוע. לאור זאת, יש מחסור חמור באמצעים חיוניים כגון ציוד רפואי, מים, דלק וחשמל.
על כן, נראה שמדיניות ישראל בעת הנוכחית בוחרת להתעלם מחובותיה ומהדין הבינלאומי.
דיני הלחימה נועדו למנוע סבל ופגיעה באזרחים חפים מפשע. הם מסדירים את הכללים גם כאשר הרגש גואה ונשמעות קריאות נקמה. הפרתם עלולה להגיע לכדי פשעי מלחמה. הדינים הללו מחייבים כל מדינה או צד לסכסוך בכל מלחמה, גם בזו הנוכחית.