עונש מוות – לא מוסרי ומנוגד לערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם

היום (10.11.2025) צפויה לעלות לקריאה ראשונה במליאת הכנסת הצעת חוק העונשין (תיקון – עונש מוות למחבלים). הצעת החוק מבקשת להטיל עונש מוות על נאשמים שהורשעו ברצח על רקע לאומני, ומייעדת ענישה זו לפלסטינים בלבד. בנוסף, היא מבקשת לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט ולחייב אותו לגזור עונש מוות חובה במקרים כאלה. הצעת החוק מבקשת לבצע תיקון דומה גם בבית המשפט הצבאי, כך שיספיק רוב של שופטים כדי לגזור מוות על נאשם, מבלי להזדקק להסכמה פה אחד כפי שקובעת החקיקה הצבאית כיום, ותוך שלילת סמכותו של המפקד הצבאי להקלה בעונש. הצעות ברוח זו שבו ועלו מדי פעם, אך לא קודמו בהליך החקיקה.

האגודה לזכויות האזרח מתנגדת לעונש מוות באופן גורף, יהא ההסדר אשר יהא – הן כאמצעי ענישה ובוודאי כאמצעי הרתעה. עונש מוות מנוגד לערכים הבסיסיים ביותר של זכויות האדם – קדושת החיים וכבוד האדם. הוא עומד בניגוד לעקרונות דמוקרטיים מהותיים, וחותר תחת יסודותיה המוסריים של החברה האנושית. הוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן הוא מרוקן מתוכן את זכויות האדם החוקתיות לכבוד ולחיים. הוא גם מנוגד למשפט הבינלאומי ולחובותיה של ישראל כמעצמה הכובשת כלפי הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים.

עונש מוות הופך את החוק לכלי אלים בידי השלטון. יתרה מזו, עונש מוות משחית את החברה, ומשריש בה נורמות של אלימות, קיצוניות ואדישות לערך החיים. זאת ועוד: מערכת המשפט, ככל מערכת אנושית, אינה חסינה מפני טעויות. גם אילו ניתן היה להצדיק את השימוש בעונש המוות מהבחינה המהותית, הרי שדי בחשש שמא אדם אחד יומת על לא עוול בכפו, כדי לפסול ענישה אכזרית ובלתי הפיכה זו.

טיעונם המרכזי של מנסחי הצעת החוק הוא שעונש המוות ירתיע אחרים מלבצע מעשים דומים, מחשש שיוצאו להורג. שימוש בהמתה מכוונת לשם הרתעה מוזילה את קדושת חייו של האדם, שכן זכותו של אדם לחיים עומדת בפני עצמה ואינה תלויה בדבר, ואין המדינה רשאית להוזיל את חייו ולהשתמש בו כאמצעי על מנת לשלוח מסר מאיים לאחרים. מעבר לכך, מחקרים שנעשו בעולם לא מצאו ראיות לכך שעונש מוות אכן מרתיע וגורם לאחרים להימנע מפשיעה, ובפרט כשמדובר במעשי טרור המבוצעים על רקע אידאולוגי. בהתאם, המגמה העולמית היא ביטולו של עונש המוות, ולא להפך.

כידוע, ניתן לספור על יד אחת את המקרים שבהם החוק הישראלי מתיר הטלת עונש מוות. בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל הוא בוצע רק פעם אחת. בדוחות של מדינת ישראל לאו"ם על יישום האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות התגאתה המדינה, בצדק, על מיעוט השימוש בעונש המוות, ועל מדיניות התביעה להימנע מלבקש את הטלתו אף במקרים החמורים ביותר.

יודגש כי הצעת החוק מייחדת את עונש המוות לפלסטינים בלבד, כפי שניתן ללמוד מסעיף 1 להצעת החוק, לפיו עונש מוות יינתן לאדם הרוצח אחר מתוך "...מטרה לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו" ומדברי ההסבר הגורסים כי הצעת החוק גובשה על רקע "...רצח יהודים, אך בשל היותם יהודים". בכך, הצעת החוק מבקשת לייצר הסדר נורמטיבי לפיו אלימות לאומנית של פלסטינים המופנית נגד יהודים היא חמורה יותר מכל סוג אחר של אלימות, לרבות אלימות לאומנית של יהודים נגד פלסטינים, ועליה להיענות בענישה אכזרית במיוחד. זו, כמובן, פגיעה אנושה בערך השוויון, המלמדת כי בתכלית החוק מצויה הנחת היסוד הגזענית שחייהם של יהודים חשובים יותר וראויים יותר להגנה מאשר של אלו שאינם. תכלית זו כשלעצמה אינה דמוקרטית, והיא פסולה מהיסוד.

לא ניתן להתייחס להצעת חוק זו במנותק מהמדיניות המונהגת נגד אסירים ועצורים פלסטינים מפרוץ המלחמה ועד היום. מדיניות זו כוללת התעללות, אלימות, הרעבה, כפיתה ממושכת, שיכון בתנאים סניטריים מחפירים ומניעה של טיפול רפואי, מפגש עם עורכי דין ונציגי הצלב האדום, ובמסגרתה מתו עשרות. ברור כי הצעת חוק זו התגבשה על רקע אותו סנטימנט נקמני ואכזרי המופנה נגד הכלואים הפלסטינים מאז אוקטובר 2023, ולא נועדה לשרת אף תכלית אחרת זולת הרצון להוציאם להורג בחסות החוק.

עמדת האגודה לזכויות האזרח, 17.11.2025