החרמת מים וציוד הומניטרי חיוני ממשפחה מבודדת בבקעת הירדן

ב-25.5.2026 הגיעו עשרות חיילים ושוטרי מג"ב לביתה של משפחה בת 10 נפשות, המתגוררת באוהלים בשטח פתוח צחיח וחשוף בצפון בקעת הירדן, ומתפרנסת מרעיית צאן. הם החרימו את רכבם, את עוקבי המים ואת הטרקטור המשמש אותם להובלת מים, בטענה שהציוד שימש לכניסה לשטח אש. בני המשפחה נותרו ללא אמצעי קיום בסיסיים, וללא יכולת להתנייד כדי להצטייד במים ובמזון. המשפחה פנתה בבהילות לצבא ולמשטרה בבקשה לסיוע, אך לא זכתה להתייחסות.

ב-28.5.2026 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ בשם המשפחה, בדרישה לספק להם צרכים בסיסיים, ובראשם מים ומזון עבורם ועבור ובעלי החיים שברשותם, עד שיוחזר להם הציוד שהוחרם או שיימצאו פתרונות אחרים שיאפשרו להם לספק צרכים אלה בעצמם. ביקשנו לקבוע דיון בעתירה בבהילות, כבר בימים הקרובים, בטרם ייגרמו נזקים חמורים לעותרים ולבריאותם.

בעתירה טענו כי ההחרמה מביאה לעקירה בכפייה באמצעים עקיפים, וניתן אף לראות בה ענישה אכזרית ובלתי אנושית, המוטלת באופן מפלה על העותרים בשל זהותם. עמדנו על חובתו של המפקד הצבאי, על פי הדין הבינלאומי, לדאוג לרווחתה ולצרכיה החיוניים של האוכלוסייה המוגנת, ועל חובתו של הצבא לנהוג בהגינות ובסבירות, בהלימה עם עקרונות המשפט המנהלי והחוקתי הישראלי. טענו כי שמירה על שטחי אש אינה תכלית דחופה המצדיקה גרימת מצוקה הומניטרית מיידית לבני אדם ובעלי חיים, בהם ילדים, פעוטות וקשישים, וכי מניעת מים, מזון ושירותים חיוניים – אסור שישמשו אמצעי וכסות לפינוי כפוי ובלתי חוקי. טענו כי על המדינה, שיצרה מצוקה מידית ודחופה זו, לספק מענה לצרכים המידיים שנוצרו כתוצאה מהחרמת הציוד החיוני, לפחות עד לבירור סופי של זכויות העותרים ושל חוקיות ההחרמה.

בג"ץ 81968-05-26 -------- נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

עו"ד: רעות שאער

העתירה, 28.5.2026