חלוקה מחדש של כספי הארנונה בין הרשויות המקומיות יכולה לסייע בתיקון עיוותים היסטוריים ולאפשר חלוקה שוויונית וצודקת יותר של ההכנסות מארנונה. רשויות פריפריאליות, שבהן אין אזורי תעשיה ומסחר או שהאוכלוסייה בהן מוחלשת, סובלות מהכנסות נמוכות שלא באשמתן או בשליטתן, והדבר גורם להרחבת הפערים ואי השוויון.
אך הצעת חוק "קרן הארנונה" שמקדמת הממשלה הנוכחית אינה עוסקת במימוש עקרונות של צדק חלוקתי וצמצום פערים, וכל קשר בין ההצעה שהובאה לשולחן הכנסת לבין עקרונות אלו הוא ציני ומניפולטיבי.
"קרן הארנונה" במתכונתה הנוכחית תעביר כספים רק לרשויות שיוציאו היתרי בנייה למגורים – לכאורה יוזמה שנועדה לטפל במשבר הדיור. אלא שאין קשר ישר בין פיתוח ובנייה ברשויות לבין המצב החברתי-כלכלי שלהן וצורכיהן, ולעיתים אפילו להפך. כלומר, הכספים לא בהכרח יגיעו לרשויות החלשות, שזקוקות להם יותר.
מעבר לכך, הוצאת היתרי בנייה למגורים לא נעשית באופן שוויוני והיא תלויה בשלל נסיבות מפלות, לרבות תכניות להרחבה שמקדמת הממשלה באזורים וביישובים מסוימים ולא באחרים. כך ביישובים הערביים, שמהווים נתח משמעותי מהרשויות המקומיות החלשות בישראל, אין שום אפשרות לבנייה והתרחבות, למרות הצורך האקוטי של האוכלוסייה, משום שהממשלה אינה מתירה זאת. המשמעות היא שיישובים ערביים לא יוכלו לקבל כלל מכספי הקרן, בעוד יישובים אחרים, שבהם המדינה מתירה בנייה נרחבת, ייהנו ממרבית הכספים.
למעשה, הקרן תשמש בפועל לחיזוק רשויות מקומיות שהשלטון חפץ ביקרן, ובין השאר לחיזוק ההתנחלויות בגדה המערבית, שבהן הממשלה מאשרת בנייה מסיבית. הרשויות בגדה גם לא יפרישו כספים לקרן משום שהחוק הישראלי לא חל בגדה, אך הן יזכו ליהנות מכספי הקרן.
כדי ליישם צדק חלוקתי בין הרשויות המקומיות יש לקבוע שיטה של העברת כספים על פי קריטריונים ענייניים ושוויוניים, שיבטיחו העדפה מתקנת, צמצום פערים וקידום שוויון.