בני הבכור, עמיר, בן 8 וחצי, לומד בכתה ג' בבית-הספר הנפרד קשת [...] עמיר מאוד עסוק במשמעויות של הפרדתו מילדים בעלי אזרחות לגבי הזהות שלו והחיים שלו במדינה. הוא מבין שלמרות שהוא נולד וגדל פה כמו כל ילד ישראלי, הוא לא רצוי פה ולא שייך, ואני רואה שזה מטריד אותו. כשאנחנו הולכים ברחוב לפעמים הוא מצביע על משהו ושואל אותי אם זה 'רק לישראלים' ואם לו אסור בגלל שהמשפחה שלו מאפריקה..." (לילה עבדאללה אברהים, אמא של עמיר – מתוך תצהיר בעתירת ילדי מבקשי המקלט שהגשנו השבוע כדי להפסיק את ההפרדה בחינוך בעיר)
חברות וחברים יקרים,
4 בתי ספר נפרדים לילדי מבקשי מקלט, מרביתם אריתריאים, פועלים בתל אביב-יפו. בכ-60 גני ילדים בעיר אין ולו ילד אזרח שראלי אחד. למעלה מ-90% מילדי מבקשי המקלט לומדים במסגרות חינוך סגרגטיביות, למרות שנולדו בישראל וגדלו בה. בעוד שרשויות מקומיות אחרות הפנימו, לעתים בעל כורחן ובעקבות הליכים משפטיים, את האיסור החוקי על הפרדה בחינוך, דווקא תל אביב-יפו, לכאורה מעוז של פתיחות וליברליות, ממשיכה לקיים מוסדות חינוך נפרדים לילדים שחורים ולבנים.
מצבם של ילדי מבקשי המקלט שנכנסים למערכת חינוך החובה לא פשוט. מצוקתם של הוריהם, שרבים מהם נמלטו מזוועות איומות בארצות המוצא שלהם, הצורך האקוטי להתפרנס, בעיקר בעבודה בשכר נמוך שעות ארוכות ביום, היעדר זכאות לביטוח לאומי, לביטוח בריאות ולשירותי רווחה – מותיר את חותמו גם בילדים. כך גם "הבייביסיטרים", מחסני הילדים, שבהם הם נאלצים לשהות בראשית חייהם, זרוקים בלולים ללא העשרה, ללא גרייה, ללא תזונה מספקת. כל אלה יוצרים עיכוב התפתחותי עמוק. שיבוצם במוסדות חינוך רק לצד ילדים המתמודדים עם אותם קשיים בדיוק מקבע ומעצים אותו, ומסליל אותם למסגרות החינוך המיוחד, למרות שפוטנציאל ההתפתחות של רובם תקין לחלוטין.
לכן עתרנו שלשום בשמם של 325 ילדי מבקשי מקלט והוריהם, כ-100 הורים לתלמידים אזרחי ישראל, וכמה מחברי מועצת העיר, לבית המשפט לעניינים מנהליים, בדרישה לשים קץ למדיניות ההפרדה הבלתי חוקית, הפסולה מוסרית וחברתית, שמכתיבים העירייה ומשרד החינוך. העתירה נכתבה עם הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה, ושותפות לה עמותת א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים וספריית גן לוינסקי.
לעתירה נרתמו מומחים בחינוך, בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובהתפתחות הילד, אשר עומדים על הנזקים החמורים שבהפרדה ועל הקריטיות שבשילוב – הן להתפתחותם התקינה של ילדי פליטים והן לכלל אוכלוסיית התלמידים. לימודים משותפים מונעים את ההשפלה, התיוג ואת תחושת הנחיתות הטבועה בעצם ההפרדה, ומזניקים אותם קדימה בכל היבט – לימודי, שפתי, רגשי והתפתחותי. הם לא היחידים
שנתרמים מכך. אינטגרציה תורמת גם לפירוק סטראוטיפים, דעות קדומות ותפיסות גזעניות רווחות בחברה. ישראל כולה זקוקה לכך.
שלכן.ם,
עו"ד טל חסין