מאגר השב"כ - מעקב אחר אזרחים: שאלות ותשובות
- taldahan0
- 31 במאי 2022
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 18 במרץ
איך התגלתה תכנית המעקבים?
לפני שנתיים, ב-17.3.2020, קמנו כולנו בבוקר וגילינו שבאישון לילה החליטה הממשלה להסמיך את השב"כ לבצע מעקב מגעים ולזהות מיקומים של חולי קורונה ושל כל מי שבא עמם במגע.
באותו רגע גם נחשפה תכנית המעקבים של השב"כ, שהוסתרה מהציבור במשך שנים רבות.
התברר שהשב"כ מקבל באופן רציף וגורף מידע מחברות הסלולר והאינטרנט שלנו, מידע שמאפשר לו לדעת בתוך שעות איפה היינו, עם מי נפגשנו ולכמה זמן, והאם היינו ליד מישהו במרחק קרוב וליותר מ-15 דקות.
מידע נוסף על המאגר נחשף בתחקיר ידיעות אחרונות ובספרו של מי שהיה היועץ המשפטי לשעבר בשב"כ, אלי בכר.
איזה מידע עובר מחברות התקשורת לשב"כ?
כל שיחה שאנו עורכים עם אדם אחר או עם מחשב מותירה שובל דיגיטלי שנשמר בחברות התקשורת. חלק מהמידע הוא תוכן – מה כתבנו או מה אמרנו. חלק מהמידע הוא נתוני התקשורת – מי התקשר למי, מתי נשלח דוא"ל, מיקום המכשיר שממנו יצאה הודעה ומיקום המכשיר שבו התקבלה ההודעה ונתוני גלישה. נתוני התוכן לא מועברים לשב"כ, אך נתוני התקשורת הנלווים של כל צרכניות וצרכני התקשורת בישראל מועברים לשב"כ באופן גורף ורציף. החוק לא קובע מה בדיוק עובר לשב"כ, הכול קבוע בכללים חשאיים שנקבעו על ידי ראש הממשלה.
איזה מידע ניתן להפיק מנתוני תקשורת?
נתוני התקשורת, אם הם נאגרים לאורך זמן, מאפשרים לשרטט פרופיל מדויק למדי על כל אדם: איפה הוא ישן, איפה הוא עובד ומבלה, עם מי הוא מקיים קשרים, מה הנטייה המינית או העמדה הפוליטית שלו.
פעם נתוני התוכן נחשבו כנתונים הרגישים ונתוני התקשורת כנתונים פחות רגישים, אבל כיום, כשכולנו משתמשים בטלפונים ניידים ובמחשבים ניידים ומותירים אחרינו שובל דיגיטלי באופן רציף, איסוף של נתוני התקשורת הפך להיות אמצעי שהפגיעה שלו לא פחותה מהאזנות סתר, ובהיבטים מסוימים אף פגיעה קשה יותר.
מה המקור החוקי לתכנית המעקבים?
בשנת 2002 התקבל חוק השב"כ. בהכנת החוק לקריאה שניה ושלישית נוסף סעיף 11 לחוק, שמסמיך את ראש הממשלה להורות לחברות התקשורת להעביר לשב"כ סוגי מידע. המונח "מידע" הוגדר בצורה עמומה – "לרבות נתוני תקשורת ולמעט תוכן שיחה". המונח נתוני תקשורת לא הוגדר בחוק. עוד קובע הסעיף כי הכללים יהיו חשאיים ויתקבלו על ידי ראש הממשלה באישור ועדת המשנה לענייני השב"כ. מרגע שהמידע מועבר לשב"כ, הסעיף קובע כי ראש השב"כ יתן היתרים לעיבוד מידע מהנתונים הללו, ועובדי השב"כ שמקבלים היתר מבצעים את החיפושים הללו.
איך תכנית המעקבים ביחס למדינות אחרות?
תכנית המעקבים של השב"כ חריגה בהשוואה בינלאומית. איסוף גורף של נתוני תקשורת של אזרחים נאסר באיחוד האירופי, למעט בנסיבות חריגות של מצב חירום ביטחוני, ותחת מגבלות מחמירות. בארה"ב תכנית דומה שבוצעה על ידי ה-NSA נחשפה על ידי אדוארד סנודן ונבלמה לאחר ביקורת ציבורית עזה.
למה אמור להפריע לי שהנתונים הללו יהיו בידי השב"כ? מה יש לי להסתיר?
האם היית מוכנה שיחייבו אותך בחוק להתקין אפליקציה שמעבירה באופן רציף את המיקומים ומידע על השיחות שאת מנהלת עם אנשים לשב"כ?
אם התשובה היא "לא!", אז מה ההבדל? זה בדיוק מה שהשב"כ עושה בלי הסכמה.
המשמעות של הזכות לפרטיות היא שיש לי שליטה על המידע האישי שלי, ואני זו שמחליטה מה לחשוף ולמי. נוסף על כך, החירות של אנשים במדינה דמוקרטית תלויה בכך שהם לא יחששו שעוקבים אחרי מעשיהם, כמו בחברות מעקב דיקטטוריות. אם אנחנו יודעים שאנו נמצאים תחת מעקב, נחשוב פעמים ושלוש האם לעשות משהו – האם לחשוף שחיתות? האם ללכת להפגנה? האם ללכת למקום בילוי של הקהילה הגאה אם אני בארון? המעקב התמידי יוצר אפקט מצנן וממשטר.
אבל מה לגבי צורכי הביטחון?
אין ספק ששימוש בנתוני התקשורת הוא כלי אפקטיבי מאוד, אבל פה הופר האיזון. ראשית, כאן לא מדובר בריגול אחר אזרחים זרים אלא אחר אזרחי ישראל. שנית, ברוב המדינות יש אפשרות לקבל נתוני תקשורת בצו שיפוטי כלפי מי שחשודים, מי שמהווים איום, ולא אוספים באופן גורף מידע על אזרחים תמימים.
מעבר לזה, אין בחוק מגבלות של ממש על השב"כ, והוא יכול להשתמש ביכולות הללו גם למטרות שאינן ביטחוניות, כמו בחינת הרקע של מועמד לשיפוט.
והעיקר: כמו שראינו בקורונה, הלחץ להשתמש בתכנית המעקבים הזו לצרכים שונים הוא אדיר, וקשה לממשלה לא לעשות שימוש באמצעי הקיצוני הזה כשהיא מתמודדת עם משברים. הקורונה לא היוותה איום ביטחוני, אך הממשלה לא עמדה בלחץ והשתמשה באמצעי הזה, וכפי שקבע בית המשפט העליון – התמכרה לשימוש במעקבים הללו ולא הייתה מוכנה להפסיקם גם כשהם לא היו נדרשים.
ראינו גם שיש לחצים אדירים להשתמש במאגר השב"כ לעוד משימות שאינן סיכול טרור, למשל למאבק בפשיעה רגילה. זה מדרון חלקלק, שכן אין גבול לאתגרים שבהם נתקלת הממשלה.
מה ביקשנו בעתירה?
אנחנו טוענים שתכנית המעקבים הזו, כפי שהיא היום, היא לא חוקית, שכן היא מנוגדת לחלוטין לערכים הדמוקרטיים והחוקתיים שלנו.
אנחנו מצביעים בעתירה על הפגמים המרכזיים – בין היתר על כך שפגיעה כל כך קשה בזכות לפרטיות ובזכות לחירות של האזרחים נעשית על בסיס הסמכה עמומה ולא בחוק מפורש, ללא הליך דמוקרטי ראוי.
פרטים מהותיים בהסדר, כמו על מי אוספים מידע ולכמה זמן הוא נשמר, ולאיזה מטרות אפשר להשתמש במידע, נקבעו בכללים חשאיים שקבעו ראשי הממשלה, בהסכמת קומץ קטן של חברי כנסת מועדת המשנה.
הכל נעשה בהליך חשאי, ואפילו לרוב חברי הכנסת אין מושג קלוש מה הכללים הללו.
אנחנו טוענים שיש פגם קשה בכך שהחיפושים במאגר נעשים ללא פיקוח שיפוטי, וגם שאין כל מנגנון ראוי לפיקוח חיצוני על המאגר הזה ועל מה שנעשה בו.
אנחנו טוענים שהשימוש במאגר נתוני התקשורת חייב להיעשות רק למטרות של ביטחון במובן הצר, ושיש למנוע זליגה למטרות אחרות ומגוונות.
אנחנו טוענים שחייב להיות הסדר שמגביל את עיבוד המידע על עיתונאים ובעלי חסיונות מקצועיים.
כל אחד מהפגמים הללו לחוד, ובוודאי שהם מצטברים, מצדיק את התערבות בית המשפט.
