מתוך: ההפיכה המשטרית בצל המלחמה: המשך הפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות האדם – מסמך מיוחד ליום זכויות האדם הבינלאומי 2023, 9.12.2023
עוד לפני פרוץ המלחמה, מדיניות הממשלה והשר לביטחון לאומי בן גביר הייתה להקל באופן משמעותי על הליך רישוי הנשק ולהגביר את התחמשותם של האזרחים. מדיניות זו נתקלה בביקורת קשה. ארגונים התריעו כי לתפוצה נרחבת של נשק במרחב הציבורי והפרטי עלולות להיות השלכות חמורות, שישפיעו על החברה בישראל לטווח ארוך, ובהן עלייה במקרי התאבדויות, איום לנשים וילדים החיים תחת אלימות, התגלגלות של כלי הירייה לידיים עברייניות ופגיעה בחפים מפשע.
לאחר הטבח של שבעה באוקטובר הוסרו המחסומים בפני תהליך ההתחמשות המואץ. באותו היום כשלה המדינה בתפקידה הבסיסי ביותר – להגן על חיי אזרחיה. תחושת הביטחון האישי התערערה משמעותית ונפגע האמון בכוחות הביטחון. במקום לחזק את כוחות הביטחון ולחדש את האמון של האזרחים בהם, נראה שבמשרד לביטחון לאומי ראו במצב הזדמנות לממש את מדיניותם ולהאיץ עוד יותר את התהליך, שמשמעותו – יותר נשק בידיים לא מיומנות ומסוכנות.
קמפיין הפצת הנשק של השר בן גביר מלווה בגזענות והסתה כלפי החברה הערבית, כשהוא מזהיר שוב ושוב מפני תרחיש של "שומר חומות 2" ומסמן את החברה הערבית בישראל כאויב פוטנציאלי שיש להתחמש נגדו. הקמפיין צורם במיוחד על רקע השקט המוחלט שנשמר עד כה בתוך ישראל במהלך המלחמה, והמאמצים האדירים שמושקעים בחברה האזרחית כדי לבנות אמון וסולידריות בין הציבור היהודי והערבי.
לצד ההבנה שסף החרדה הגבוה מוביל אנשים רבים להגיש בקשה לנשק, חלה חובה על הרשויות לנקוט באמצעי זהירות מוגברים, הן בהליך הרישוי של הנשק והן בפיקוח על מחזיקיו, על מנת למנוע פגיעה מיותרת בחיי אדם.
חלוקת נשק ומדיניות רישוי לא אחראית
מאז פרוץ המלחמה הוגשו כ-260,000 בקשות לקבלת רישיון לכלי ירייה פרטי, וניתנו 25,000 רישיונות. במקביל, המשרד לביטחון לאומי הקל מאוד את תהליך הרישוי (למשל באמצעות החלפת חובת הריאיון הפרונטלי בריאיון טלפוני) הרחיב את היקף הזכאים לרישיון נשק פרטי, ואף יצא בקמפיין נרחב לעידוד ההתחמשות. אולם בעוד שתהליך קבלת הנשק הוקל וזורז במידה רבה, לא בוצע כל שינוי ליצירת מנגנוני פיקוח על מקבלי הנשק. למעשה, המשרד לביטחון לאומי אינו מקיים כל פיקוח, ולו מינימלי, על המחזיקים בכלי נשק פרטיים, אלא רק על נושאי נשק ארגוני. נוסף על כך, בהליך הרישוי עצמו לא מתבצעת בדיקה מול משרד הרווחה והמוסד לביטוח לאומי באשר למצב הנפשי ולמסוכנות הפוטנציאלית של מבקש הרישיון (כגון עבר של אלימות במשפחה או התמכרות לסמים או אלכוהול).
לצורך התמודדות עם הביקוש האדיר לנשק תוגבר אגף כלי הירייה במשרד לביטחון לאומי בעשרות עובדים לא מיומנים שמונו כ"פקידי רישוי" לאחר הדרכה מזורזת ביותר, ובהם בנות שירות לאומי, עובדי הכנסת וארבעה עובדי לשכתו של השר בן גביר (משרות אמון). מעבר לחוסר הסבירות ולסיכונים הברורים הטמונים במהלך זה, מינויים של עובדי הכנסת ועובדי לשכתו של השר בן גביר הוא גם לא חוקי, נגוע בפוליטיזציה ופוגע בעקרון הפרדת הרשויות.
הקמת כוחות חמושים לא מיומנים
עוד לפני הטבח של שבעה באוקטובר קידם השר בן גביר מדיניות של השתלטות על מערכת אכיפת החוק, פוליטיזציה שלה ופגיעה בעצמאותה, באמצעות שני מסלולים מרכזיים: הראשון – תיקון פקודת המשטרה והרחבת סמכויותיו של השר לקבוע מדיניות למשטרה; והשני – הקמת גוף שיטור חדש הכפוף לשר לזמן חירום, שעיקר ייעודו "טיפול" בחברה הערבית.
בחסות המלחמה מקדם השר במהירות את המסלול השני ודוחף להקמת כוחות שיטור לא מיומנים וחמושים, תוך שהוא רוכב על הפחד שהוא זורע ועל אובדן הביטחון האישי של האזרחים. מאז תחילת המלחמה הקימו המשרד לביטחון לאומי והמשטרה למעלה מ-700 כיתות כוננות חדשות ברחבי הארץ, באופן המשקף הפרטה של תפקיד שלטוני מובהק לידי גורמים אזרחיים.
למעלה מ-100 מכיתות הכוננות החדשות הן כיתות כוננות עירוניות – תופעה חדשה לגמרי ששונה באופן מהותי מכיתות הכוננות היישוביות, שקיימות זה שנים במרחב הכפרי ביישובים קטנים יחסית. כיתות הכוננות העירוניות הוקמו בהליך מזורז ביותר (7 שעות הכשרה בלבד) וללא הסדרה ופיקוח מספקים, כשלכל אחד מחבריהן נמסר כלי נשק מסוג M16. שאלות רבות נותרו ללא מענה: בין היתר, לא ברור מהם הקריטריונים להקמת כיתות כוננות עירוניות, מהו הליך ההכשרה שלהן ומה תפקידיהן, מהן הסמכויות של חברי הכיתות וכיצד מאוחסן הנשק שנמסר להם. ההכשרה החסרה והיעדר הפיקוח מעוררים חשש גדול מפני שימוש לרעה של חברי כיתות הכוננות בסמכויותיהם, בפרט כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל. כבר התפרסמו עדויות על כך שחברי כיתות כוננות מבצעים סיורים חמושים ברחבי הערים ומעכבים אזרחים ערבים לבדיקת זהותם.