מתקפה על חופש הביטוי

מתוך: ההפיכה המשטרית בצל המלחמה: המשך הפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות האדם – מסמך מיוחד ליום זכויות האדם הבינלאומי 2023, 9.12.2023

עוד לפני המלחמה התרענו על צמצום חופש הביטוי של כל מי שעלול למתוח ביקורת על השלטון, כחלק מהמגמה הגדולה יותר של הרס הדמוקרטיה. המשטרה פעלה לא פעם באמצעים אלימים לפיזור הפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית וביצעה מעצרים לא נחוצים של מפגינים. התנכלות מיוחדת הייתה למפגינים שהניפו את דגל פלסטין, אף שאין כל איסור על כך בחוק.

מאז שבעה באוקטובר התעצמו מגמות ההשתקה, והמוקד שלהן התרחב. נוסף על דיכוי חופש הביטוי בכל מה שקשור לביקורת על הממשלה ועל מדיניותה, הקצף יוצא על כל מה שנדמה כגילוי של אהדה או הזדהות עם האוכלוסייה האזרחית בעזה ועל קריאות להפסקת המלחמה. תחת שיח ה"אחדות" והתחדדות הזהויות של "אנחנו" ו"הם", ובעקבות הכאב והזעם על מתקפת החמאס, הסובלנות כלפי אמירות מורכבות וביטויים שחורגים מהקונצנזוס כמעט ולא קיימת כיום בחברה בישראל.

המתקפה על חופש הביטוי מתמקדת לעת עתה בחברה הערבית, אבל היא לא תיעצר שם. ברגע שמתקבעות נורמות של אי סובלנות ואף שימוש קיצוני בדין הפלילי לגבי עמדות והתבטאויות קשה להיפטר מהן, וסופן לשמש לדיכוי חופש הביטוי של כלל האזרחיות והאזרחים.

אכיפה מוגברת בחשד לעבירות ביטוי

בשל החשיבות הרבה של חופש הביטוי, הנחיה של פרקליט המדינה מחייבת את המשטרה לקבל אישור של הפרקליטות לפני פתיחה בחקירה של עבירת ביטוי (למשל פרסום שאדם מעלה לרשתות חברתיות ושיש בו הסתה לאלימות, לגזענות ולטרור). על רקע המלחמה ביטל משרד המשפטים את ההנחיה בהקשר לעבירות של הסתה לטרור והזדהות עם ארגון טרור, ואפשר למשטרה לפתוח בחקירות בעבירות מסוג זה ללא אישור הפרקליטות. המשרד אף הנחה את המשטרה לאתר את המפרסמים, לבקש את מעצרם עד תום ההליכים "במקרים המתאימים" ולהעמידם לדין אף אם מדובר בפרסום בודד.

שחרור המשטרה מההגנות המהותיות שהקנתה ההנחיה לחשודים בעבירות ביטוי נתן את האות להסתערות משטרתית ולמעצרם של עשרות אזרחים ותושבים ערבים בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות. לפי נתוני משטרת ישראל נכון ליום 26.11.2023, מתחילת המלחמה נפתחו 269 תיקי חקירה בחשד לעבירות הסתה ותמיכה בארגון טרור, והוגשו 86 כתבי אישום בהליך מזורז בגין הסתה לאלימות וטרור. במרבית המקרים שבהם נפתחה חקירה מדובר בפרסומים שאינם מהווים עבירה על החוק – גם אם הם מקוממים. במשרד המשפטים סירבו לבקשת האגודה לזכויות האזרח להשיב את ההנחיה על כנה.

כמו כן, במקרים רבים התבקש מעצר ממושך של החשודים ואף מעצר עד תום ההליכים, דבר שהוא חריג ביותר בעבירות ביטוי. בחלק מהמקרים המשטרה אף העבירה מידע לגורמים נוספים כדי שינקטו בסנקציות נגד החשודים, וזאת תוך רמיסת זכותם להליך הוגן והתעלמות מכך שאדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו בבית המשפט.

דיכוי הפגנות על ידי המשטרה

מאז תחילת המלחמה ניכרת מעט מאוד סובלנות של המשטרה בכל הנוגע להפגנות ולאירועי מחאה, בעיקר כאשר המסר שלהם חורג מהקונצנזוס, כגון מחאה נגד הממשלה או קריאה להפסקת הלחימה. במספר מקרים, מפגינים שהשתתפו במשמרות מחאה נתקלו בהגבלות מצד המשטרה שאין להן בסיס בחוק, בהתעלמות של שוטרים מאלימות מצד אזרחים כלפיהם וגם ביחס אלים מצד השוטרים עצמם (דוגמאות כאן). בשלב מסוים אף הודיעה המשטרה כי היא מטילה איסור גורף על הפגנות בנושאים פוליטיים, מדיניים או ביטחוניים בעת המלחמה. הגם שהמשטרה חזרה בה מההכרזה זמן קצר לאחר מכן, הוסיפו להתרחש מקרים שבהם המשטרה פעלה לפזר באלימות משמרות מחאה שקטות, מצומצמות ונטולות כל פרובוקציה (דוגמאות כאן וכאן). בחברה הערבית ההגבלות על חופש המחאה בולטות עוד יותר. המשטרה, באישור בג"ץ, אסרה על הפגנות נגד המלחמה באום אלפחם ובסכנין, בין היתר בטענה של מחסור בכוח אדם, ומנעה באופן לא חוקי עצרת מחאה בנצרת באמצעות עיכוב של המארגנים. במקביל אישרה המשטרה הפגנות של גורמי ימין, הגם שהן גם מצריכות כוח שיטור רב.

"שיטה" נוספת לדיכוי מחאה היא מניעת מתן רישיון להפגנה, או דרישה ממארגנים של משמרות מחאה קטנות, שאינן דורשות רישיון, להגיע לתחנת המשטרה ולהוציא רישיון הפגנה. בדיון שנערך לאחרונה בוועדת החוקה אף הודה בכיר במשטרה כי בימי המלחמה המשטרה "כופה" על מפגינים "לתאם" איתה מראש בכל מקרה של הפגנה – דרישה שלמעשה אינה שונה במהותה מדרישת רישיון, ומנוגדת לחוק ולפסיקה.

התנהלות המשטרה סותרת מושכלות יסוד של חופש הביטוי וההפגנה, שמעוגנות כבר עשורים בפסיקת בתי המשפט. בפרט – תפקידה של המשטרה הוא לאפשר את מימושו של חופש הביטוי ולהגן על המפגינים; כאשר המשטרה שוקלת למנוע מחאה מחובתה להתעלם מתוכן ההפגנה או מהרקע האידיאולוגי של המארגנים או המשתתפים בה; וגם בימי מלחמה, איסור על קיום הפגנה בשל חשש להפרת הסדר הציבורי צריך להיות החריג ולא הכלל.

התנהלות המשטרה משקפת את "רוח המפקד": כבר בתקופת המחאה נגד ההפיכה המשטרית התערב השר לביטחון לאומי בעבודת המשטרה, בניגוד להוראות היועצת המשפטית ממשלה ובג"ץ שהורו לו להימנע ממתן הוראות אופרטיביות למשטרה בכל הקשור לחופש הביטוי והמחאה. גם בעת המלחמה המשיך השר באותה התנהלות. הוא התייחס להפגנה בקריאה להשבת החטופים ולהפסקת אש כאל הפגנת תמיכה בחמאס, והצהיר שבהתאם להנחייתו "משטרת ישראל מנעה עד כה קיום מפגני הזדהות עם הנאצים מהחמאס". בחסות המלחמה ניסה השר גם לקדם שינוי של הוראות הפתיחה באש, כך שהמשטרה תוכל להשתמש באש חיה כלפי מפגינים שיחסמו כבישים החיוניים לתנועת הצבא או כניסת ליישובים.

חוק איסור צריכת פרסומי טרור

ב-8.11.2023 אישרה הכנסת חוק שעל פיו צריכה שיטתית ומתמשכת של פרסומים של חמאס ודאעש שכוללים קריאה ישירה לביצוע מעשה טרור, דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה טרור ותיעוד של ביצוע מעשי טרור, תהווה בנסיבות מסוימות עבירה פלילית, שעונשה שנה מאסר. החוק נקבע כהוראת שעה (חוק זמני) לשנתיים. בעקבות הביקורת הציבורית על הנוסח המקורי של הצעת החוק, נקבע בחוק שיש צורך בנסיבות חיצוניות נוספות, המצביעות על הזדהות עם דאעש או חמאס, כדי להפליל אדם, ולא די בעצם הצריכה הפסיבית של הפרסומים. כמו כן נקבע כי צריכה של פרסומים כאלה שנעשתה באקראי, בתום לב או למטרה לגיטימית לא תיחשב לעבירה.

למרות השינוי, עדיין מדובר בחוק שהוא חסר תקדים במדינות דמוקרטיות, ושיהיה לו אפקט מצנן על חופש הביטוי. החוק מאפשר להטיל עונש על אדם בלי שפעל באופן אקטיבי, אלא רק צפה בתכנים באופן פסיבי, ורק בשל החשש שהצפייה תניע אותו לפעול. ענישה כזו מנוגדת לעקרונות היסוד של ענישה פלילית, שעל פיהם אפשר להעניש רק על מעשים ולא על מחשבות. מכיוון שרבים ממרכיבי העבירה מנוסחים באופן עמום ונתון לפרשנות, החוק עלול להוביל לסיבוכם של אזרחים תמימים, במיוחד מקרב החברה הערבית, בחשדות לעבירות טרור.

תקנות חירום לסגירת גופי תקשורת

ב-20.10.2023 אישרה הממשלה תקנות חירום המסמיכות את שר התקשורת לסגור גוף שידור זר, לחסום את שידוריו ולהחרים את הציוד שלו, אם הוחלט שהוא פוגע בביטחון הלאומי של ישראל בעת המלחמה.

ההצעה המקורית של שר התקשורת שלמה קרעי הייתה רחבה הרבה יותר, וביקשה לאפשר לו לסגור כל אמצעי תקשורת בשל טעמים עמומים כגון פגיעה בביטחון, פגיעה בשלום הציבור או ערעור הסדר הציבורי. בעקבות ביקורת ציבורית עבר נוסח מרוכך יותר, ולפיו התקנות יחולו רק על גופי שידור זרים ולא על גופי שידור ישראלים, יידרשו הסכמת שר הביטחון ואישור ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, ואפשר יהיה לנקוט צעדים נגד גוף תקשורת רק בשל פגיעה בביטחון. עם זאת, גם בנוסח המצומצם התקנות אינן מידתיות. בין היתר, הן מאפשרות לסגור כלי תקשורת מטעמי ביטחון ללא פירוט מהם אותם טעמים, והן מאפשרת להפסיק פעילות של ערוץ שידור זר בישראל באופן מידי בלי שימוע, באופן שיוביל לפגיעה קשה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות.

התקנות עברו בבהילות ובדחיפות, אבל לאחר שאושרו הן הופעלו רק פעם אחת כלפי ערוץ לבנוני, והדבר מצביע על כך שלא הייתה הצדקה לעשות זאת באמצעות תקנות שעת חירום.

שר התקשורת אף ניסה לקדם תקנות שיאפשרו לו להורות למשטרה לעצור אזרחים, להרחיק אותם מבתיהם או לתפוס את רכושם בשל הפצת ידיעות שיש בהן כדי לפגוע במורל הלאומי.